פסק דין
ההליך
העותרים מבקשים להורות למשיב להאריך את אישור השהייה של העותר 1 במסגרת בקשת האחמ"ש וכן להימנע מגירושה של העותרת 2 מהארץ עד למתן פסק דין בעניינה.
העותר, תושב כרם שלום, הינו אזרח ישראל. העותרת הינה אזרחית פלסטינית שנולדה בעזה ומתגוררת עם הנאשם ביישוב שגב שלום. העותרים נישאו ביום 25.9.97 ונולדו להם 7 ילדים.
העותר 1 קיבל אישורי אחמ"ש עבור העותרת 2, אשר חודשו מעת לעת עד ליום 30.11.07.
ביום 8.6.10, פנו העותרים למשיב בבקשה להארכת האישור, אך המשיב דחה את הבקשה, עקב זניחתה מצד העותרים, תוך שנמסר לעותרים כי ניתן להגיש בקשה לוועדה ההומניטרית בת"א.
ביום 30.9.13 הגישו העותרים את העתירה.
לטענת העותרים
העותרים מנהלים אורח חיים נורמטיבי יחד עם ילדיהם, מאז נישאו ביום 25.9.97. העותרת נעדרת עבר פלילי או ביטחוני.
אישור הפניה לעותרת 2 הוארך עד ליום 30.11.07, כאשר ניסיונות העותרים לקבוע תור על מנת להתייצב ולהציג מסמכים רלוונטיים לא צלחו, שכן העותר1 התקשה לנהל את ענייני העותרת 2, גם בשל מצבו הבריאותי הלקוי, והמשיב לא טרח לברר איתם את הסיבה לאי התייצבותם וזניחת הטענה על ידיהם, ואף לא זימן את העותרים לשימוע בטרם מתן החלטתו והם לא קיבלו אזהרה, כי אם לא יתייצבו להסדרת המעמד, יראו את בקשת האחמ"ש כמבוטלת.
העותרים לא הגישו ערר על החלטת המשיב, מאחר והעותרים הם אנשים תמימים, אשר אינם בקיאים בקריאה וכתיבה, ופנייה לוועדה ההומניטרית, כפי שהוסבר להם במכתב שנשלח מטעם המשיב, יכולה להיעשות רק במקרים חריגים בלבד, ולאחר שמוצו כל ההליכים בפני המשיב.
לטענת העותרים, זניחת הבקשה אינה מהווה עילה לשלילת חידוש אישור האחמ"ש, והדבר עלול לגרום לפירוק חיי משפחת העותרים וילדיהם.
עוד נטען, כי המשיב פועל מתוך חוסר סבירות קיצוני, בצורה בלתי מידתית ומתעלם מזכותה של העותרת 2 לחיים בצוותא, יחד עם בעלה וילדיה, במשך מספר שנים במקום שהפך להיות מרכז חייה, והדבר אף אינו עולה בקנה אחד עם סעיפי חוק היסוד: כבוד האדם וחירותו.
לאור זאת מטען, כי יש לחייב את המשיב לחדש לעותרת 2 את אישור האחמ"ש באופן מידי, וכן להשית עליו הוצאות ושכר טרחת עו"ד.
לטענת המשיב
יש לדחות את העתירה על הסף, הן מחמת שיהוי, שעה שהעתירה הוגשה בחלוף שלוש שנים לאחר שניתנה החלטת המשיב ביום 21.9.2010, ודי בסיבה זו כדי לדחות את העתירה, והן לגופו של עניין, ולחייב את העותרים בהוצאות משפט ושכ"ט עו"ד.
החלטת המשיב התקבלה לאחר שהמשיב הפעיל סמכותו באופן ראוי וסביר, משיקולים ענייניים ומקצועיים ולא נפל כל פגם בהחלטה.
ביום 27.11.2007 , סמוך לסיום תוקף היתר השהיה האחרון שניתן לעותרת, שלח המשיב מכתב לעותרים, במסגרתו פורטו המסמכים שנדרשו העותרים להציג בפני המשיבה לשם הוכחת קיום מרכז חיים בישראל, זאת לצורך המשך בחינת בקשתם לאיחוד משפחות ובחינת חידוש היתר השהיה עבור העותרת, אולם העותרים לא עשו דבר בעניין, ונמנעו מלטפל בבקשתם המקורית להסדרת המעמד.
האישור האחרון שניתן לעותרת 2 היה בתוקף עד ליום 30.11.07, ומאז ועד ליום 6.4.10, לא פעלו העותרים להסדרת המעמד. לאור זאת, משהעותרים לא טיפלו בבקשה לאיחוד משפחות במשך שנים אחדות, ובהמשך אף לא הוגש ערר מטעמם על החלטת המשיב, מלמד הדבר כי זנחו את בקשתם וויתרו על הסדרת המעמד.
כעולה מהפסיקה, בנסיבות בהן הוגשה בקשה לאיחוד משפחות, ולאחר מכן, נמנעו במשך זמן רב מהמשך טיפול בה, יש לראות בכך כאילו הבקשה המקורית נזנחה (ראה: בג"צ 10191/03 תמאדר נ' שר הפנים (לא פורסם); בג"צ 8663/03 אבו עגאג נ' שר הפנים (לא פורסם)), זאת מתוך העיקרון לפיו ביהמ"ש לא ייתן סעד לאדם שהשתהה ונמנע מלעמוד על זכויותיו מול הרשות המנהלית.