אבו מוך(המנוח) ואח' נ' אלקבועה(אסיר) ואח'

פסק דין

לפני תביעת פיצויים על-פי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה- 1975, בגין מותו של המנוח מוחמד אבו מוך (להלן – המנוח) בתאונה דרכים.

רקע:

1.המנוח, יליד 1944, נפגע בתאונת דרכים ביום 25.6.08. למנוח נגרמה פגיעה רב - מערכתית קשה. הוא פונה לביה"ח מאיר, ושם נפטר ביום 4.7.08 לאחר 10 ימי אשפוז.

2.המנוח היה נשוי לתובעת 2, גב' כירייה אבו מוך (להלן – האלמנה). לשניים 5 ילדים; שני בנים, ילידי שנת 1974 ו- 1980, ושלוש בנות, ילידות 1976, 1977 ו- 1984.

3.התביעה דנן הינה לתשלום פיצויים בגין הנזק לתובעים כתוצאה ממות המנוח. היא כוללת את תביעת העזבון, שהוגשה על-ידי האלמנה שהינה היורשת היחידה של המנוח עפ"י צו ירושה שצורף. בנוסף היא כוללת תביעה של התלויים במנוח, שהם, לפי הנטען, האלמנה, ושתיים מבנותיו הבגירות של המנוח - נהאד (להלן – נאהד) ויאסמין (להלן – יאסמין).

4.עיקר המחלוקת בין הצדדים נוגעת להשתכרותו של המנוח בשנים שלפני התאונה, וכן באשר להיות הבנות הבגירות תלויות במנוח, ולהלן אדון בהן כסדרן.

השתכרות המנוח:

5.התובעים צירפו מספר תלושי שכר של המנוח מעיריית באקא אל גרבייה משנת 2005. הנתבעת צירפה דו"ח רציפות מעסיקים של התובע מהמוסד לביטוח לאומי (נ/1). לפי העולה מהדו"ח האמור, המנוח עבד בעירית באקא אל גרבייה משנת 1999 ועד חודש ספטמבר 2005. לפי העולה מהתצהירים מטעם התובעים, בשנת 2005 פוטר המנוח מעבודתו בעיריה.

6.אין חולק כי בחודש יוני 2008, החודש בו אירעה התאונה, החל המנוח לעבוד בחברת תנובה. כאמור לעיל, המנוח הספיק לעבוד בתנובה חודש אחד לפני התאונה. לפי תלוש השכר שצורף (נ/3), שכרו של המנוח בחודש זה עמד על 5,487 ₪ (לאחר מס). סכום זה כשהוא משוערך להיום עומד על 6,317 ש"ח.

7.אשר לתקופה מאז פוטר המנוח מעבודתו בעיריה (ספטמבר 2005) ועד תחילת העבודה בתנובה (יוני 2008), לפי העולה מ- נ/1 לעיל, התובע לא הועסק בתקופה זו. התובעים, מנגד, טוענים, כי לאחר תקופת אבטלה של כ- 8 חודשים, מצא המנוח עבודה בשמירה וכי בעבודה זו עסק עד לתאונה. לטענת התובעים, המנוח השתכר בתקופה זו שכר של כ- 5,000 ₪ אשר שולם לו ללא הוצאת תלושי שכר. לעניין זה הוגשו תצהירי האלמנה, הבן נזאר (להלן – נזאר), הבת נאהד וחבר של המנוח בשם רבחי דיק (להלן – רבחי). הנתבעת טוענת כי הטענות בעניין ההשתכרות הלא מדווחת של התובע לא הוכחו ע"י התובעים ואין לקבלן.

8.אקדים ואציין את מסקנתי ולפיה לא עלה בידי התובעים להוכיח את טענתם בדבר השתכרותו של התובע במהלך השנים האמורות. כאמור לעיל, לא הוצגו תלושי שכר כלשהם לתקופה האמורה, והטענה הינה לתשלום שכר בלתי מדווח. ביחס לטענה מעין זו, הרי שיש להוכיחה בראיות ממשיות ומשכנעות, וכאלה אינן בענייננו. לעניין זה יש לציין כי לא הוגשו ראיות אובייקטיביות כלשהן שיש בהן כדי ללמד על מצבו הכספי של המנוח ועל הכנסותיו באותה תקופה, כגון אסמכתאות לתשלומים, דפי חשבון בנק המתעדים הכנסות או תשלומים סדירים או אחרים, או כל ראיה מסוג זה.

9.הראיות עליהן מסתמכים התובעים לעניין זה הינן כאמור עדויות בני המשפחה וכן עדותו של רבחי. אינני מוצאת כי עדויות אלה מספקות לצורך קביעת ממצא בדבר ההשתכרות הנטענת של המנוח.

ראשית, העדויות שנשמעו בעניין זה הינן במהותן עדויות שאינן מידיעה אישית באשר לפרטי עבודתו הנטענת של המנוח, אלא מתייחסות לדברים שלטענת העדים נאמרו להם על-ידי המנוח. איש מהם לא ראה את המעסיק הנטען של המנוח (עליו ידעו רק לומר כי מדובר ביהודי מאזור השרון) ולא ראה את המנוח בעבודתו. הדברים עליהם העידו בהקשר זה הם מעיקרם דברים ששמעו, לטענתם, מפי המנוח. אין מדובר בעדויות הבאות בגדר אחד החריגים לכלל האוסר על עדות שמיעה ביחס לאמרת נפטר, ומשהתנגדה להן הנתבעת הן אינן קבילות.

מעבר לכך, ואף לגופם של דברים, אינני סבורה כי ניתן להתבסס על העדויות הנ"ל כבסיס ראייתי מספק לטענה. העדויות כולן התאפיינו בכוללניות רבה ובהיעדר פרטים ממשיים. כך, רבחי לא ידע להעיד מי הוא האדם אצלו, לפי הנטען, עבד המנוח, ולא ידע לספק פרטים ממשיים אודות העבודה הנ"ל, לרבות מקום העבודה ופרטיה (עמ' 29, ש' 10-24). עדותו הסתכמה בדברים כוללניים, אותם שמע, לדבריו, מהמנוח. גם האלמנה וילדיו של המנוח שהעידו לא ידעו לספק פרטים ממשיים אודות המעסיק העלום, לרבות זהותו, והתמונה בהקשר זה נותרה עמומה ביותר. עדותו של המעסיק עצמו, למותר לציין, לא נשמעה. אשוב ואזכיר, כי אף לא צורפו ראיות אובייקטיביות כלשהן להכנסות בפועל באותה תקופה, באופן שעשוי היה לשפוך אור מסויים על טענות התובעים באשר להתפרנסות המנוח בתקופה האמורה.

10.המסקנה היא כי לא הוכחה הטענה בדבר עבודתו של התובע לאחר פיטוריו מהעיריה ועד לתחילת עבודתו בתנובה בחודש בו ארעה התאונה.

מעמד הבנות כתלויות:

11.ומכאן למחלוקת בשאלת מעמדן של נאהד ויסמין כתלויות.

12.לטענת התובעים, נאהד ויסמין היו תלויות במנוח והן זכאיות לפיצויים בגין נזק הממון שנגרם להן עקב מותו. לעניין זה מציינים התובעים, כי בשנת 2003 שבה נאהד להתגורר בבית הוריה יחד עם בנה הקטין, לאחר סכסוך על בעלה, ממנו התגרשה בשנת 2006. התובעים טוענים כי נאהד לא עבדה למחייתה, קיבלה מזונות בסכום נמוך עבור בנה, וכי פרנסתה היתה על אביה. עוד נטען, כי סיכוייה להתחתן בשנית היו אפסיים, וכי היתה צפויה להמשיך להיות תלויה במנוח. אשר ליאסמין, נטען כי היא התגוררה בבית הוריה, וזאת עד לנישואיה בשנת 2010 (לאחר מות המנוח), כי עבדה בטיפול בקשישה עבור שכר נמוך וכי החלה ללמוד במכללה בשנת 2007 ואביה שילם עבור שכר הלימוד. לטענת התובעים, יש להכיר בה כתלויה במנוח עד למועד בו נישאה.

13.אינני רואה לקבל את טענות התובעים בדבר היותן של נאהד ויסמין תלויות במנוח. כפי שצויין, שתי התובעות היו בגירות בעת מות המנוח; נאהד היתה בת 32 שנים, ויאסמין היתה בת 24 שנים. ההכרה בבן משפחה כתלוי לעניין זכאות לפיצויים, אומנם איננה מוגבלת בדין ברף נוקשה של גיל, אלא היא פונקציה של מצב עובדתי של תלות - תלות בפועל וצפי סביר כי היא תמשך (ע"א 2000/97 לינדרון נ' קרנית, פ"ד נה(1) 26). עם זאת, על הטוען לתלות של צאצא בהורהו בגיל שבו ברגיל אין מתקיימת תלות כזו, ותוך חריגה מהחזקות המקובלות בעניין זה כפי שנקבעו בפסיקה, הנטל להניח תשתית עובדתית ספציפית וממשית לקיומה של תלות כאמור (ע"א 1503/94 הפניקס הישראלי נ' עזבון המנוח ברוך ברמן, פ"ד נא(3) 502, 510). בענייננו אינני סבורה כי הונחה תשתית מספקת בעניין זה.