אבו מדעם נ' מדינת ישראל

החלטה

לפי החוק, אין כל חובה למשטרה לזמן ולשמוע את הטיעונים של בעל הרכב לפני מתן החלטה להוציא צו איסור שימוש כנגד הרכב, במידה ובעל הרכב אינו הנהג שנגדו נרשם הדוח.

כל מה שעל המשטרה לעשות, הינו להודיע על ההחלטה לבעל הרכב, וזכות לבעל הרכב להגיש בקשה שכזו לבית המשפט.

במקרה דנן, המבקש הינו בעל הרכב, לא הגיע לשימוע, ולכן ההחלטה ניתנה בהעדרו. ככל הנראה גם נשלחה ההחלטה אליו בדואר, וגם הגיע המבקש למשטרה ונמסר לו על ההחלטה.

בהחלטת הקצין מופיע בברור שחישוב מנין ימי האחסון יחל מיום תחילת האחסון וקבלת אישור האחסנה.

עוד נקבע בסעיף 57 א (ג) כי אין לעשות שימוש ברכב שלגביו ניתנה הודעת איסור שימוש אלא לצורך נסיעה לשם ביצוע הפעולות האמורות בסעיף (ב) במקומות ובמועדים שצוינו בהודעה – קרי, העברה למגרש האחסון.

עצם קבלת הטענה כי לא ניתנה לו הוראה מה לעשות ברכב, וכי מאחר ונתפס רישיון הרכב אסור לו להשתמש ברכב, ולכן רשאי היה המבקש להשאיר את הרכב – לטענתו – ליד ביתו, תוך שאינו עושה שימוש ברכב – שוב לפי טענתו – תרוקן מכל תוכן הסמכות שניתנה להורות על איסור השימוש.

צו הקצין ברור, ועל מנת שהמבקש יקבל את יומו בבית המשפט, בין אם נודע לו בהחלטה ובין אם לאו, חייב הרכב להיות מאוחסן במגרש האחסון, אחרת אין למעשה מה לבטל. למה הדבר דומה – אדם שנגדו ניתן צו מעצר, והוא מחליט לעצור את עצמו במעצר בית. איך ניתן להשגיח במצב כזה?

לכן אני קובע שכל עוד המבקש אינו מכבד צו איסור השימוש של הקצין ומפקיד את הרכב במגרש האחסון, אין כל מקום לדון בבקשה לבטל את צו איסור השימוש.

לכן, אני דוחה את הבקשה.

במידה ויומצא לביהמ"ש אישור על אחסון הרכב, ניתן לחדש הבקשה וביהמ"ש יקבע דיון בבקשה.

לפי הוראות החוק כפי שציינתי לעיל, רשאי המבקש לנהוג ברכב כדי למלא אחר צו הקצין, קרי להגיע עם הרכב למגרש האחסון, כך כתוב מפורשות בחוק.

ניתנה והודעה היום י"ד אלול תש"ע, 24/08/2010 במעמד הנוכחים.

דוד לנדסמן, סגן נשיא

הוקלד על ידי: איריס בן-זיקרי