אבו מדיעם נ' מנהל מקרקעי ישראל

החלטה

1.בקשה לצו מניעה זמני בתביעה לצו עשה שהוא צו מניעה. הסעד בתיק העיקרי הוא כי הנתבע, מנהל מקרקעי ישראל, ימנע מנקיטת הליכים בדרך של "סעד עצמי" לפינוי התובע ומשפחתו מהמקרקעין ו/או הריסת מבנים ממקרקעין, לרבות הליכים לפי סעיפים 18 ו- 21 לחוק המקרקעין, וכן לפי חוק סילוק פולשים עד להסדרת המקרקעין והכרעה בתזכיר התביעה לגבי המקרקעין, אשר הוגש על ידי סבו של התובע בשנות השבעים. לחלופין התבקש צו מניעה עד לקבלת פסק דין בתיק עמ"ק 20438/04 לגבי אותם מבנים.

המקרקעין המוגדרים בכתב התביעה הם: "דרומית לרהט, ממערב לכביש 40, המוביל לבאר שבע בנ.צ 178697/583895", גוש בהסדר 100227 מס' זמני 23 (סעיף 3 לכתב התביעה בתיק העיקרי). התובע טוען כי המקרקעין הם שלו ושל משפחתו כיורשים. תביעת סבו אשר הוגשה בתזכיר תביעה לפקיד ההסדר המתבססת על חוזה מכר משנת 1929.

הסעד הזמני זהה לסעד העיקרי.

המדינה מתנגדת לבקשה כאשר העיגון המרכזי הוא שהמקרקעין אינם של המבקש ומשפחתו אלא הם בבעלות המדינה. כמו כן נטען כי המבקש מחויב בפסקי דין שצד להם הם צדדים אחרים של משפחתו, מפני שהמקור לזכות הנטענת על ידו הוא אותו הסכם מכר.

2.אין מחלוקת כי הוגש ע"י הסבא תזכיר תביעה מס' 2113 בהתייחס לגוש 100227, חלקה (מס' זמני) 23 אשר טרם התבררה. כנגד, הוגש על ידי רשות הפיתוח תזכיר תביעה נוגד ובו נטען כי מדובר באדמה מסוג מוואת שאינה רשומה ואינה מוקצית אך גם נטען לרכישה בשלמות ב- 1953 מ"בעל בלתי רשום" ע"פ חוק רכישת מקרקעין (אישור פעולות ופיצויים), תשי"ג – 1953 ורישום המקרקעין ע"ש רשות הפיתוח משנת 1956. ככל שמדובר בהכרעה במחלוקת זו נפתח תיק בשנת 2008 בביהמ"ש המחוזי בבאר שבע וביום 03.01.10 התקיים דיון ממנו עולה כי התובעים הם: אבו מדיע'ם סלימאן סאלם ארשוד ז"ל ומי שטוען לירושה בלעדית – אבו מדיע'ם סייאח (מוצג מב/1) (להלן: "תיק ההסדר"). המבקש מייחס את זכותו לזכות העיזבון של התובע מספר 1 בתיק ההסדר.

3.בסעד זמני שוקל ביהמ"ש שמירה על הקיים, אך אין מחלוקת כי בשנת 1999 נכרת הסכם פשרה בין המדינה באמצעות מנהל מקרקעי ישראל לבין יורשים אחרים של הסבא, לפיו, עד להכרעה במחלוקת בתיק ההסדר הם ימנעו מלהפריע למבקש (המנהל – מ' ו'), ו/או לשוכרי המקרקעין ו/או כל מי שבא מטעם המבקש לעשות בהם שימוש, בכל דרך וצורה שימצאו לנכון, לרבות סימון יתדות נוספים ההסכם הושג בת.א. 9422/99 , 9424/99, 9427/99,9428/99 , 9429/99, 9430/99 בש"א 9721/99, ביהמ"ש השלום באר שבע, בפני כב' השופטת שחף (להלן: "הסכם הפשרה").

בהתבסס על הסכם הפשרה נדחתה בקשה של הדוד של התובע , התובע מס' 2 בתיק ההסדר, ושל אחרים לבטל צווי סילוק יד שהומצאו להם (בש"א 4954/02, ביהמ"ש השלום באר שבע – החלטת כב' השופטת בית-אור מיום 13.03.03). בערעור שהוגש על החלטה זו קבע ההרכב כי: "לא הועלתה בפנינו כל טענה של מאן דהוא, זכויות מוכרות בקרקע הנדונה. לפיכך, כל עוד לא נקבע אחרת, המקרקעין הנדונים הם בבעלות המדינה". בין היתר, התבסס פסק דינו של ההרכב בראשות אב"ד, השופט ידין טימור, כי ע"פ סעיף 22 לפקודת הסדר זכויות במקרקעין, "כל עוד לא הוכחה זכות במקרקעין יש לרשום את המקרקעין על שם המדינה" (ע"א (באר שבע) 1056/03 אבו מדיעם נ' מדינת ישראל – פסק דין מיום 26.02.04).

על פסק דינו של ביהמ"ש המחוזי הוגש ערעור וביהמ"ש העליון, כב' השופטת א' פרוקצ'יה דחתה את הבקשה תוך ציון כי "... נוצרה חזקה שלא הופרכה כי המקרקעין הם מקרקעי ציבור" [רע"א 3569/04 אבו מדיעם נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 29.09.05)].

4.ע"פ הרישום בתזכיר התביעה הנוגדת שהגישה המדינה, מדובר במקרקעין מסוג מוואת. לפי הסיווג העותמני של הקרקעות משמע שמדובר ב"אדמות בור המרוחקות ממקום ישוב שלא היו בבעלות פרטית [יהושע ויסמן חוק המקרקעין, תשכ"ט – 1969, מגמות הישגים 24 (1970)]. הסיווג נכון ל- 1858. להבדיל, לפי אותו סיווג, ניתן היה לקבל בעלות פרטית מלאה באדמות מסוג מולק (יהושע ויסמן, חוק המקרקעין, 24).

הסיווג העותמני עמד בתוקף עד לחקיקת חוק המקרקעין, התשכ"ט – 1969 (סעיף 152 לחוק המקרקעין). לכאורה אפוא לצורך ההליך בצו מניעה זמני, עצם קיומו לכאורה של הסכם מכר משנת 1929 ותזכיר תביעה אינם מהווים ראיות לכאורה מהימנות לעילת התביעה (תקנה 362 לתקסד"א) שכן, לכאורה מדובר בעסקה במקרקעי מוואת, כשהסיווג לא שונה, לכאורה.

קושי נוסף העומד בפני המבקש הוא שמאחר והוא טוען לזכויות כיורש מכוח זכות הסבא כאשר לגבי טוענים אחרים לירושה, של אותם זכויות, נקבע כי עומדת חזקה לכאורה "שלא הופרכה כי המקרקעין הם מקרקעי ציבור" (רע"א 3569/04 – סעיף 3 לעיל). המבקש לא גילה נתונים אלה בתצהירו.

5.ההליך של סעד זמני לפי פרק כ"ח לתקסד"א מעוגן בדיני היושר האנגליים ובתנאים של תום לב וניקיון כפיים.

כנגד המבקש הוגש כתב אישום על ביצוע עבודות בניה ושימוש ללא היתר, עבירה לפי סעיפים 145 (א) יחד עם סעיף 204 (א) לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה- 1965. ע"פ הכרעות הדין מדובר על מקבץ של מבנים שהוקמו בשנים 2004- 2006 על פני למעלה מ- 1,000 מ"ר וגדר באורך של 600 מטר [עמ"ק 20438/04 מדינת ישראל נ' אבו מדיען עבדאללה – ביהמ"ש השלום באר שבע (להלן: "תיק העמ"ק")]. המבקש לא חולק שהוא הנאשם בתיק העמ"ק. ומדובר באותם מקרקעין. המבקש הורשע בתיק העמ"ק (הכרעת דין מיום 06.10.08). בכלל הסעדים מושא התיק העיקרי והצו המניעה הזמני כלול סעד כנגד "הריסת מבנים במקרקעין". בתצהירו מדצמבר 2009 נמנע המבקש מלציין כי שנה קודם לכן הורשע על פי כתבי האישום שהוגשו ע"י הועדה לתכנון ובניה שמעונים (סעיף 5 לתצהירו).

בחקירתו הסביר המבקש כי מחמת הבעייתיות הכוללת של העדר רישום הזכויות לא ניתן לקבל היתר כדין (עמ' 1 לפרוטוקול). המבקש טען כי נדרשה קורת גלל למשפחתו אך "קורת גג" אינם 1,000 מ"ר של בניה. זאת ועוד, רשום על שמו מגרש ברהט שעליו בנוי בית (עמ' 5 לפרוטוקול). לדבריו בבית גר בנו איאד.

ניקיון הכפיים ותום הלב מחייבים הצגת מלוא הנתונים בפני ביהמ"ש בעת הגשת הבקשה.

6.בבואי לבחון את הבקשה של שמירת הקיים עד להכרעה בתיק העיקרי אתקשה להתעלם מכך שיקשה על המבקש לטעון לאותם זכויות שנטענו ע"י יתר היורשים לכאורה מחד גיסא, ומאידך גיסא לא להיות מחויב באותם הסדרים נשוא הסדר הפשרה שקבעו פתרונות זמניים עד להכרעה בתזכיר התביעה עצמו.

לאחר ששקלתי את מכלול הנתונים נשוא הבקשה ובשים לב למקור ההליך כמפורט בסעיף 5 לעיל, אני דוחה את הבקשה, בכפוף לכך שאין בכך כדי לפגוע בזכויות, אם יוכחו, בתיק ההסדר. הבקשה לסעד זמני נדחית, והצו הארעי מבוטל.

המבקש ישלם הוצאות ושכ"ט עו"ד למשיבה, בסך של 10,000 ₪ בצירוף מע"מ כדין ובצרוף הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד ליום התשלום המלא בפועל.

ניתנה היום, ל' שבט תש"ע, 14 פברואר 2010, בהעדר הצדדים.