אבו ליל נ' עאמר ואח'

פסק דין

מבוא ותמצית טענות הצדדים

התובע יליד שנת 1980 נפגע על פי הנטען בתאונת דרכים מיום 11.8.2007. התביעה הוגשה על פי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה – 1975 (להלן:"חוק הפלת"ד).

על פי הנטען בכתב התביעה, ביום 11.8.2007 בסביבות השעה 14:40, התובע עזר לחברו שרכבו נתקע. במהלך דחיפת הרכב, הגיע רכב אחר וניסה לעקוף את הרכב התקוע. תוך כדי עקיפה פגע הרכב בתובע ובשל כך התובע נפגע קשות ונגרם לו נזק גוף (להלן: "התאונה").

לטענת התובע, למחרת יום האירוע, הוא הובהל לבית חולים שם נבדק בחדר מיון. התובע אובחן כסובל מרגישות מעל כתף שמאל. אובחנו תנועות מלאות. התובע שוחרר לביתו עם המלצות למנוחה ולמעקב רופא מטפל. ביום 28.9.07 הומלץ לתובע על טיפולי פיזיותרפיה. לטענת התובע, מאז התאונה, הוא סובל אף מכאבי ראש תמידים, סחרחורת וכאבי כתף.

אין טענה לנכות כתוצאה מהתאונה (עמ' 3 ש' 15). התובע מבקש לפצותו בגין הפסד שכר לעבר, כאב וסבל, עזרת צד ג' והחזר הוצאות רפואיות ונסיעות.

לטענת הנתבעת, דין התביעה להידחות. הנתבעת מכחישה את נסיבות התרחשות התאונה הנטענות. עוד טוענת הנתבעת, כי היה על התובע להפנות תביעתו למבטחת הרכב שהתובע סייע לדחיפתו או לתיקונו ולא לנתבעים. לחלופין טוענת הנתבעת, כי לא נגרם לתובע נזק גוף או נגרם לו נזק של מה בכך שאינו מצדיק הגשת תביעה או תשלום פיצוי על פי חוק הפלת"ד.

מטעם התובע העידו התובע בעצמו ומר חאלד חביבאללה אשר היה הנהג ברכב התקוע. מטעם הנתבעים העיד הנתבע מס' 1 ומר נחום קולימוביץ' שהיה נוסע באוטובוס בו נהג הנתבע מס' 1. הצדדים סיכמו טענותיהם בעל פה.

דיון ומסקנות

לאחר שקילה ובחינה של העדויות שנשמעו לפני ועיון במסמכים שצורפו, מצאתי, כי דין התביעה להידחות מאחר והתובע לא עמד בנטל להוכיח, כי אכן נפגע מהאוטובוס בו נהג הנתבע. לחלופין, דין התביעה להידחות, מאחר והתובע לא הצליח להוכיח טענתו, כי כתוצאה מהתאונה נגרם לו "נזק גוף" כמשמעותו בחוק הפלת"ד.

אקדים ואציין, כי התובע הותיר עלי רושם לא אמין ועדותו רצופה סתירות.

התובע העיד, כי נסע ברכב עם בן דודו. ראה בן אדם תקוע וירד על מנת לסייע לו כאשר בן דודו הזיז את הרכב לצד. בעודו מנסה להזיז את הרכב התקוע, הגיע פתאום אוטובוס עקף אותם במהירות, עלה על הכיכר ואז העיף את התובע ודפק אותו בכתף שמאל והמשיך בנסיעה. התובע נסע אחרי האוטובוס על מנת לקבל ממנו פרטים (עמ' 7 ש' 13-17). גרסתו של התובע לפיה האוטובוס דחף אתו ופגע בו בכתף שמאל אינה אמינה עלי.

על מנת לתמוך בגרסתו, זימן התובע את בעל הרכב התקוע מר חביבאללה. לטענת הנתבעת, היא פנתה מספר פעמים לב"כ התובע על מנת לברר פרטים לגבי עד לתאונה, אולם ב"כ התובע לא ידע לספק פרטים. יתרה מזאת, גם בשאלון, התבקש התובע לפרט את פרטי נהג הרכב התקוע. התובע התעלם משאלה זו ולא ענה עליה. לפתע פתאום לישיבת ההוכחות עלה בידי התובע לאתר את נהג הרכב התקוע. משנשאל התובע על כך, ענה, כי מכיר את מר חביבאללה רק בפנים ומכיוון שהוא עובד מחוץ לכפר הוא לא נפגש עימו (עמ' 8 ש' 25-26). הנתבעת המשיכה ושאלה, הכיצד במשך שנתיים חזרה ושאלה על פרטי נהג הרכב התקוע ונענתה שלא יודעים מי זה. על כך השיב התובע, כי "בדיוק לפני יומיים נפגשנו במסעדה, אז דיברנו, שאלתי אותו אם במקרה, לא ידעתי שהוא עד עד כדי כך חשוב, קיבלתי מספר טלפון ונתתי לעורך הדין והוא דיבר איתו" (עמ' 8 ש' 27-31).

מר חביבאללה נחקר בעניין זה. העד נשאל, כיצד עורך הדין ידע שהוא עד לתאונה והוא השיב שהתובע מכיר אותו מהכפר. העד נשאל, האם יצא לו לדבר עם התובע לפני מועד המשפט ובניגוד לעדות התובע ענה שלא. העד נשאל האם פגש במקרה את התובע שכזכור על פי גרסת התובע הם נפגשו במסעדה יומיים לפני המשפט, וענה "לא נפגשנו בכלל, אני אפילו לא יודע מאיפה הוא השיג את המספר שלי" (עמ' 15 ש' 3-12).

סתירה זו לגבי עד ראיה כה משמעותי, שהנתבעת ביקשה מספר רב פעמים לדעת את זהותו היא מהותית ויורדת לשורשה של גרסה ולא שוכנעתי, כי מר חביבאללה אכן היה עד להתרחשות התאונה, שכן אחרת, מדוע התובע ניסה להסתיר את פרטיו, או מסר עדות העומדת בסתירה לעדות מר חביבאללה לגבי האופן בו נפגשו פתאום עובר למשפט. בנסיבות אלו, איני מייחסת כל משקל לעדותו של מר חביבאללה. יחד עם זאת אציין, כי עדותו אינה מעלה ואינה מורידה ממסקנתי, כי דין התביעה להידחות מהנימוקים שיפורטו.

לטענת התובע, במועד התאונה היה עם בן דודו. התובע לא זימן את בן הדוד להעיד והימנעותו זו פועלת לחובתו. יתרה מזאת, התרשמתי, כי התובע בעדותו דאג להרחיק את הבן דוד מהאירועים נשוא התביעה. כך לדוגמא נשאל התובע, אם בן הדוד ראה את התאונה ונענה שבן הדוד לא ראה כלום (עמ' 9 ש' 11-16). לאחר התאונה הנטענת, רדף התובע עם הבן דוד אחרי האוטובוס, אולם לטענת התובע, הבן דוד גם לא ראה את השיחה שניהל עם נהג האוטובוס למרות ששניהם נסעו לכאורה אחרי האוטובוס (עמ' 9 ש' 21-33).

התובע נחקר לגבי תאונות דרכים קודמות שעבר והעיד, כי עבר רק תאונת דרכים אחת בה נפגע בהרבה איברים. בהמשך הופנתה תשומת ליבו של התובע, כי עבר תאונת דרכים נוספת שבה על פי הנטען נגרמו לו שברים ברגל מדלת של רכב. על כך ענה התובע שזה היה לפני הרבה זמן ולא ציין תאונה זו, מאחר וחשב שתאונה זה עם רכב וכאן זה קרה כתוצאה מסגירת דלת ועל כן לא ידע שזו תאונה (עמ' 11 ש' 7-9). דברים אלו עומדים בניגוד לעובדה שהתובע הגיש תביעה לחברת הביטוח בגין תאונה זו וטען שמדובר בתאונת דרכים, התובע השיב, כי הוא לא עורך דין ולא מבין שזו תאונה ולחברת הביטוח רק אמר שהדלת נסגרה עליו. עדות זו לא הותירה עלי רושם אמין. התובע ידע לפנות בתביעה לחברת הביטוח ובוודאי עשה כן מאחר וסבר שמדובר בתאונה. עדותו לעניין זה לא הותירה עלי רושם אמין (עמ' 11 ש' 7- 16).

הנתבע הכחיש שפגע עם האוטובוס בו נהג בתובע. הנתבע העיד, כי היה בפקק בשל רכב תקוע שהיה בצד ימין של הכיכר. הרכבים החלו לעקוף את הרכב התקוע. בין הרכבים היה גם רנו אקספרס לבן שבו היה התובע. התובע ירד מהרכב על מנת לעזור לרכב התקוע. הוא החל לעקוף את הרכב כמו כל הרכבים לפניו ואז לאחר שכמעט השלים את העקיפה הבחין בתובע שנותן מכות בידו השמאלית והימנית לפח של האוטובוס. האוטובוס היה במהירות נמוכה גם בשל הנסיבות וגם בשל המכות שהתובע עם אדם נוסף נתנו לאוטובוס. לטענת הנתבע, הם המשיכו להכות באוטובוס גם ברגלים עד שהגיעו לדלת הקדמית. אז הם החלו לקלל אותו בערבית וקראו לו לפתוח את האוטובוס. הנתבע פחד והמשיך בנסיעה. במהלך הנסיעה הבחין שהרכב רנו אקספרס רודף אחריו (עמ' 15 ש' 31-33, עמ' 16 ש' 1 –13). עדותו של הנתבע הותירה עלי רושם אמין ואני מעדיפה אותה על פני עדות התובע.

העד מר נחום קולימביץ', שנסע אותה עת באוטובוס, אישר שראה שני אנשים מבקשים להרביץ לנהג האוטובוס ונותנים מכות לאוטובוס (עמ' 20 ש' 15 וש' 33 עמ' 21 ש' 8-10). התובע עצמו אישר שנתן מכה לאוטובוס (עמ' 11 ש' 19-21, ש' 31-32).

לאור המפורט לעיל, אני קובעת שכלל לא הוכח לי שאכן האוטובוס פגע בתובע ועדות התובע לעניין זה לא הותירה עלי רושם אמין.