פסק דין
עניינה של התביעה בשתי הלוואות בסכום כולל של 667,000 ₪ שקבלו התובעים מהנתבעת ביום 14.5.01 וביום 3.9.02. מכוח הסכמי ההלוואה, שעבד התובע כנגד ההלוואות את זכויותיו בחלקה 13 בגוש 3986, ובחלקה 17 בגוש 3986 (שתי החלקות הללו יחד יכונו להלן: "המקרקעין").
כעולה מנסחי הטאבו של המקרקעין (נ/1 ו-נ/2), לתובע ישנם חלקים בלתי מסויימים בהם, במושע יחד עם אחרים (הנתבעים האחרים בתביעה). בחלקה 13 חלקו היחסי של התובע הוא 4,994.55 מ"ר, מתוכם שעבד התובע 3,800 מ"ר. בחלקה 17 חלקו היחסי של התובע הוא 2,002.50 מ"ר ששועבדו כולם לזכות הנתבעת (ר' ס' 5 לתצהיר עד הנתבעת שלא נסתר).
בשנת 2005, לאחר שהתובעים לא עמדו בתשלום ההלוואות, הועמדו ההלוואות לפירעון מיידי. הנתבעת החלה בפעולות למימוש המשכון על זכויות התובע במקרקעין ששועבדו להבטחת פירעונן. ביום 23.3.05 נחתם בין הצדדים הסכם פשרה, בו הוסכם בין היתר על יתרת חובם של התובעים לנתבעת. כן הוסכם בו על אופן פירעון החוב.
בתביעה הנוכחית העלו התובעים מספר טענות כנגד הנתבעת, המתייחסות בין היתר לגובה החוב שלהם לנתבעת ולנושאים נוספים. לאחר הגשת התביעה הנוכחית, הוגשה על ידי הנתבעת בקשה לסילוק על הסף (בש"א 2837/06). ביום 13.7.09 ניתנה החלטה בבקשה זו. בהחלטה הוחלט לסלק על הסף חלק גדול מהטענות שהעלו התובעים במסגרת כתב התביעה.
נותרה על כנה טענה אחת, שהיא נושא פסק דין זה - הטענה כי הזכויות במקרקעין ששועבדו לזכות הנתבעת, שועבדו בכפוף להסכם שיתוף שהיה קיים עליהם, וכי לכן יש להעדיף את חלוקת השימוש במקרקעין בפועל כפי שהוסכם עליה בהסכם השיתוף, על פני החלוקה כפי שהיא נרשמה במירשם המקרקעין. טענה זו תיבחן להלן.
טענות הצדדים
בסיכומים מטעמם, טענו התובעים כי יש להעדיף את חלוקת המקרקעין בפועל. לטענתם, במועד בו נערכו הסכמי המשכנתא ונרשמו הערות לזכות הנתבעת, החזיקו במקרקעין כל בני משפחתו של התובע. כל בן משפחה החזיק בחלקו שלו, שהועבר לשימושו במסגרת הסכם השיתוף. כל בן משפחה נהג בחלקו מנהג בעלים, ואף הוקמו על החלקים השונים בתי מגורים ובתי עסק.
עוד טענו התובעים, כי הנתבעת ידעה כי אלה הם פני הדברים, שכן היא שלחה שמאי לבדיקת טיב הביטחונות אותם הציעו התובעים כביטחון להלוואה. הנתבעת ידעה, על פי הטענה, על קיומו של הסכם השיתוף, הגם שהסכם זה לא היה רשום. לגישת התובעים, רישומו של הסכם שיתוף נועד להבטיח ידיעה של צדדים שלישיים על חלוקת הזכויות בהסכם, ומשהתובעת ידעה על החלוקה, אין עוד משמעות לכך כי הסכם השיתוף לא נרשם.
התובעים טוענים כי קיומם של מבנים על המקרקעין, היה בו כדי להעיד כי ההסכמה על חלוקת השימוש במקרקעין תיוותר תקפה לעולם ועד. חיובי הצדדים להסכם השיתוף הם בלתי הדירים גם משום שהשותפים כפופים לחובת תום הלב, ומשום שהסכם השיתוף כלל הסכמה הדדית וויתורים הדדיים של השותפים זה כלפי זה.
לכן, כך טוענים התובעים, כפופה הנתבעת להסכם השיתוף ולהוראותיו בכול הנוגע למימוש המשכנתא שנרשמה לזכותה. הנתבעת רשאית משום כך לממש רק את החלק המסומן 7 בתשריט – שהוא בשימושו של התובע, לצורך פירעון חוב התובעים כלפיה, אף אם חלק זה קטן יותר מזכויות התובעים כפי שהן מופיעות בנסח הרישום.
מנגד, טוענת הנתבעת כי יש לדחות את טענות התובעים. לשיטתה, התובעים לא הוכיחו את טענתם לפיה הנתבעת היתה מודעת לקיומו של הסכם השיתוף. על פי עדות העד מטעמה של הנתבעת, היא אכן לא היתה מודעת לקיומו של הסכם כזה. התובעים עצמם מודים כי הם לא יידעו את הנתבעת על הסכם השיתוף הנטען. בכך שלא יידעו את הנתבעת על הסכם השיתוף – אם אכן קיים הסכם כזה, נהגו התובעים בחוסר תום לב, והם מושתקים מלהעלות את הטענות אותן הן מעלים בשלב זה.
הנתבעת טענה כי היא הסתמכה בתום לב על המירשם, ויש להעדיף את הרישום במירשם על פני הזכויות הנובעות מהסכם השיתוף הנטען, שלא נרשם. הנתבעת אף מפנה להסכמי ההלוואה, בהם צוין, בחתימת התובע, באופן מדויק הרכוש ששועבד במסגרת כל אחד מההסכמים. הנתבעת טענה כי טענת התובעים לפיה היתה בנייה גלויה לעין במקרקעין, לא הוכחה. אף לו היתה בנייה "גלויה לעין", היא אינה יוצרת פומביות להסכם השיתוף הנטען, שאינו יכול לחייב צדדים שלישיים אלא אם כן הוא נרשם בפנקסי המקרקעין.
דיון
מבחינה עובדתית, הצדדים חלוקים ביניהם ביחס לשאלה האם בין התובע לבין אחיו היה הסכם שיתוף בעל פה ביחס לחלוקת השימוש במקרקעין, וכן בשאלה האם הנתבעת ידעה על קיומו של הסכם כזה, והאם היא היתה מודעת לתוכנו ולהוראותיו.
בהנחה שיוכח כי היה הסכם שיתוף, וכי הנתבעת היתה מודעת לו ולאופן חלוקת המקרקעין מכוחו, השאלה המשפטית שיהיה מקום לבחון אותה היא האם הוראותיו של ההסכם הזה מחייבות את הנתבעת, למרות שמדובר בהסכם שיתוף שלא נרשם בפנקסי המקרקעין.
טענתם העובדתית של התובעים מסתמכת על האמור בס' 9 לתצהיר התובע, בו הצהיר התובע כי:
"התובע 1 יטען כי במיוחד נכונים הדברים משבנכסים מחזיקים ומתגוררים הוא וחלקם של המשיבים על בני משפחותיהם ובסה"כ עשרות נפשות, וגם;
התובע 1 יטען כי עפ"י המוסכם בינו לבין המשיבים הרי שהחלק המיוחד לו מקרב הנכסים השלמים הינו זה הממוספר 7 בתשריט המצ"ב, וכי רק את הנכס הזה רשאית הנתבעת 1 לממש בתוקף המשכנתאות אותן עשה לטובתה".
מלבד תצהירו של התובע, הוגשו מטעם התובעים 6 תצהירי עדות ראשית נוספים, של בני משפחה שלו, שגם בהם הוצהר כי בין הבעלים במושע של המקרקעין לבין עצמם מתקיים הסכם שיתוף. המצהירים הצהירו כי הם כל אחד מהם מחזיק באופן בלעדי חלק מהמקרקעין (את החלקים המסומנים 1, 2, 4, 8, 9 ו-11 בתשריט).