בפ"מ
בית משפט השלום לתעבורה בבאר שבע
|
245-09-13
03/09/2013
|
בפני השופט:
אלון אופיר
|
| - נגד - |
התובע:
ראד אבו כף
|
הנתבע:
מדינת ישראל
|
|
החלטה
בפני בקשה לביטול הודעת איסור שימוש ברכב אשר נמסרה למבקש (הבעלים הרשום של הרכב) לאחר שנהג מטעמו באותו הרכב נהג בו לכאורה כאשר הוא מסיע 2 נוסעים מעל למספר הנוסעים שהתיר רישיונו.
ב"כ המבקש טען שתי טענות חליפיות:
האחת – נסיבות המקרה מתאימות לתקנה 84(ב) ואין הצדקה לכתב אישום המייחס את סעיף 10(א) בפקודה. אשר על כן, ומאחר ותקנה 84(ב) אינה בתוספת השביעית (שכן אין אינדיקציה להסעה בשכר) יש להורות על ביטול ההליך המנהלי.
השנייה – אין ראיות לכאורה נעדרות כרסום בתיק התביעה. אין בסיס ראייתי מוצק לכמות הנוסעים ברכבו של המבקש.
ב"כ המדינה התנגדה לבקשה, טענה כי זכותה של התביעה לקבוע את סעיפי האישום וכי אין כל כרסום מהותי באיכות הראיות הראיות שהציגה.
דיון והחלטה –
לאחר שקראתי את תיק החקירה, נחה דעתי כי דין הבקשה להתקבל ולו בחלקה.
אכן המערך העובדתי שהציגה המדינה מקים עבירה לכאורה לפי תקנה 84(ב). יחד עם זאת, אותו מערך עובדתי מקים גם עבירה לפי סעיף 10(א) בפקודה.
בנסיבות מקבילות אלה אין כל פסול בהחלטת המדינה לבחור בסעיף 10(א) כמבסס סמכות להליך המנהלי לפי התוספת השביעית.
אשר על כן הטענה הראשונה של ההגנה נדחית.
ביחס לטענה השנייה המצב המשפטי שונה:
בידי המדינה אמירה כללית של קצין המשטרה לפיה "בבדיקה נמצא כי הנהג הנ"ל מסיע ברכב הנ"ל 13 נוסעים כולל נהג 14 ...." .
אין כל הסבר כיצד הגיע הקצין למספר זה. האם ספר את הנוסעים ? האם העריך את כמותם ? האם קיבל את המידע מהנהג ?
כך גם לא מתוארים שמות הנוסעים וספק אם מספר סתמי זה די יהיה בו כדי לבסס את הנתון הנטען ע"י המדינה עת ינוהל התיק העיקרי.
כשם שכל מדידה או כמות (מהירות, משקל, אורך רכב) לו טוענת המשטרה מחייבת הוכחה ברורה בבית המשפט ביחס לדרך קבלת הנתון, כך נתון מספרי נטען צריך להיות מבוסס על הדרך בה התקבל.
ברור כי ניתן להניח שהמדובר בספירה של הנוסעים ע"י הקצין, אך בהליך פלילי לא בהנחות עסקינן אלא בעובדות וראיות מוצקות.
בהחלט יתכן ובמהלך עדות הקצין בתיק העיקרי יספק הוא הסבר טוב יותר לנתון המספרי, אך בשלב זה כל שבפני בית המשפט הוא הנתון הכתוב הכללי.
המדובר בראייה לכאורה לכמות הנוסעים ברכב, אך בהיעדר כל מידע על מה נשען אותו נתון נטען, חל כרסום באיכות הראייה אשר מצדיק את קיצור תקופת איסור השימוש.
אדגיש עוד כי המבקש אינו מי שביצע את העבירה, ופנייתו לבית המשפט היא כבעלים הרשום של הרכב. ודוק - ספק רב אם משקלו של הכרסום הראייתי היה בא לידי ביטוי באופן זהה לו המבקש היה הנהג עצמו אשר חרג לכאורה מתנאי רישיון נהיגתו.