פסק דין
בפניי ערעור על פסק דינו של בימ"ש לתעבורה ברמלה בתיק 5584-05-09 מיום 30.6.09 (כב' השופטת לאה שלזינגר שמאי) לפיו הורשע המערער בכך שנהג רכבו בניגוד לתקנה 54 לתקנות התעבורה ונגזרו עליו העונשים הבאים: תשלום קנס בסך 1,000 ₪; פסילה מלהחזיק רישיון לתקופה של חודשיים; פסילה על תנאי של חודשיים לשלוש שנים.
המערער נשפט בהיעדרו ובהחלטה שניתנה לבקשה לביטול פסק הדין נכתב כי:
"הנאשם נכח בדיון ביום 21.5.09, המועד החדש – 30.6.09 נקבע במקום והוא זומן כדין, אין כל הסבר, בקשה מדוע הנאשם מגיש בקשתו רק עתה אם נודע לו עוד ביום 20.4.09 אודות העבירה נשוא תיק זה ורישיונו נפסל בגינה ל – 30 יום, גזר הדין מידתי וסביר והולם, חומרת העבירה ועברו של הנאשם. בנסיבות אלו הבקשה נדחית".
מהבקשה שהוגשה לבימ"ש קמא עולה כי המערער טוען כי לא הוא זה שנהג ברכב אשר בו בוצעה העבירה וכי אינו הבעלים של הרכב הנ"ל.
בטיעוניה סבורה המשיבה שאין ממש בטענת המערער לפיה לא הוא שנהג ברכב והכל כמובהר בדבריה שאינני רואה מקום לחזור עליהם במסגרת פסק הדין.
כנגד טענות אלה עולות טענות של המערער שבא לסתרה.
סעיף 130(ח) לחוק סדר הדין הפלילי {נוסח משולב} התשמ"ד – 1982 קובע:
"נגזר דינו של הנאשם בחטא או בעוון שלא בפניו, רשאי בית המשפט, על פי בקשת הנידון, לבטל את הדיון לרבות את הכרעת הדין גזר הדין אם ניתנו בהיעדרו, אם נוכח שהיתה סיבה מוצדקת לאי התייצבותו או אם ראה שהדבר דרוש כדי למנוע עיוות דין ..."
בית המשפט העליון ברע"פ 9142/01 סוראיה איטליא ואח' נ' מדינת ישראל (ניתן ביום 2.10.03) דן בתנאים הקבועים בסעיף 130 (ח) הנ"ל וקבע:
"התנאים אינם מצטברים. יוצא, שאם עלול להיגרם למבקש עיוות דין עקב נעילת שעריו של בית המשפט בפניו, בית המשפט ייעתר לבקשתו לביטול פסק דין גם אם אי התייצבותו נבעה מרשלנות גרידא. אולם אם לא קיים חשש כאמור, נדרשת סיבה מוצדקת להיעדרות, ואם אין בידי המבקש סיבה כאמור, ידחה בית המשפט את בקשתו."
בר"ע 418/85 רוקינשטיין נ' מדינת ישראל (ניתן ביום 14.8.05) ע"י כב' הנשיא שמגר (כתוארו אז), התייחס כב' הנשיא לתופעת אי ההתייצבות למשפטי תעבורה וקבע:
"זכותו של נאשם היא כי יוזמן כדין וכי תינתן לו האפשרות להיות נוכח במשפט, במועד שנקבע, אם יבחר בכך.
משקיבל הנאשם את ההודעה על מועד המשפט, ניתנה לו בכך ההזדמנות הנאותה שיהיה לו, כדברי הסנגור המלומד, יומו בבית המשפט. אם שכח את מועד המשפט אין לו אלא להלין על עצמו. השיכחה אינה אלא אחת מן הצורות של חוסר תשומת הלב, או של הרשלנות וערכאות השיפוט אינן יכולות לאמץ מתכונת הנותנת גושפנקא עקיפה לחוסר האכפתיות. מערכת המשפט חייבת לשאוף לכך כי המשפטים יתנהלו כסידרם ובמועד שנקבע להם מעיקרו וכי לא יתפתח או יתרחב הנוהג של דחיות מיותרות או של דיון כפול ללא צורך שיש בהן כדי להעמיס על קופת הציבור בכלל, ועל בית המשפט בפרט ... מי ששכח, ישא בתוצאות שכחתו ולא הציבור בכלל ובתי המשפט בפרט".
כפי שהובהר לעיל, המבחן הוא מבחן כפול שכן על בית המשפט לבדוק מהי סיבת אי ההתייצבות וכן לבדוק האם נגרם עיוות דין.
המבחנים כאמור אינם תלויים זה בזה. מבלי להידרש בשאלת אי ההתייצבות ראיתי לבחון את השאלה האם נגרם למערער עיוות דין לאור טענת ההתחזות.
מעיון חוזר בפסק דין בעניין סוראיה איטליא הנ"ל עולה כי אחת הדוגמאות שאותן מביא בית המשפט העליון הוא מצב שנאשם לא התייצב למשפטו מאחר שהוא לא שהה בתוך גבולות המדינה. בנסיבות אלה כך על פי בית המשפט העליון ההחלטה שלא לבטל את פסק הדין תגרום למבקש עיוות דין שכן אין כל ספק כי דיון ענייני באישום היה מוביל למסקנה שיש לזכותו, ראה עניין סוריאה איטליא בעמוד 803 מול האות ז' ו – 804 מול האות א'.
כך גם במקרה דנן לאור מהותה של טענת המערער לפיו לא הוא זה שנהג ולאור המחלוקת שבין הצדדים בשאלה זו. ברור שאם טענה זו תתקבל כי אז הדבר יביא לזיכויו המוחלט של המערער.
לפיכך, במקרה דנן ונוכח העובדה שבימ"ש קמא כלל לא התייחס להחלטתו לעניין עיוות הדין, הגעתי למסקנה שלאור טענת ההתחזות ייגרם למערער עיוות דין במידה ועניינו לא יידון על ידי בית המשפט, ולכן ראיתי לקבל את הערעור, לבטל את פסק הדין ולהחזיר את הדיון לביהמ"ש קמא.
ניתן והודע היום ב' אדר א תשע"א, 06/02/2011 במעמד הנוכחים.