אבו טראש נ' מדינת ישראל - ועדה מחוזית לתכנון ובניה מחוז דרום

החלטה

בפניי בקשה שהוגשה על ידי המבקשת, להארכת מועד לביצוע צו הריסה מנהלי.

מקורו של ההליך בבקשת המבקשת לביטול צו הריסה מנהלי, שניתן על ידי יו"ר הועדה המחוזית לתכנון ובניה של מחוז דרום ביום 9.1.2012, לפי סעיף 238א(ב1)(1) לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה – 1965 [להלן: "החוק"], כנגד מבנה עשוי בלוק בשטח של כ- 66 מ"ר הנמצא בנ.צ. 194356/576855 צפונית לכביש 31 [להלן בהתאמה: "המבנה" ו- "צו ההריסה"].

במסגרת בקשתה לביטול הצו, טענה המבקשת, בין היתר, כי הצו לא היה דרוש למניעת עובדה מוגמרת וכי מדובר במבנה שאינו מבנה חדש.

בתיק זה התקיימו הוכחות ונשמעו עדים, ובסופו של הליך, בהחלטתי מיום 25.4.2012, דחיתי בקשתה של המבקשת לביטול צו ההריסה. במסגרת אותה החלטה, ולפנים משורת הדין, אפשרתי למבקשת לבצע את צו ההריסה בעצמה, עד ליום 30.5.2012, תוך שהבהרתי כי אם תעשה כן יושב לה הפיקדון שהפקידה בתיק. עוד הוריתי שאם לא תבצע המבקשת את צו ההריסה בעצמה, תוך המועד שקבעתי, יחולט הפיקדון והמשיבה תהא רשאית לבצע את הצו בעצמה בתוך 45 יום מאותו מועד נדחה.

ביום 23.5.2012 הגישה המבקשת בקשתה דנן, במסגרתה עתר בא-כוחה לדחות את מועד ביצוע צו ההריסה ב- 90 יום, על מנת לאפשר למבקשת למצוא מקום מגורים אחר. בבקשתה דנן, חזר בא-כוחה של המבקשת וטען כי "המבנה נשוא צו ההריסה הינו המבנה היחיד והבלעדי בו התגוררה בכל תקופת חייב ולפיכך קיימים בידיה קשיים של ממש למצוא מקום מגורים אחר שיהא הולם למצבה הכלכלי והבריאותי".

עוד ביקשה המבקשת לאפשר לה לעבור את חודש הרמאדן במבנה, ולא לאלצה לעבור את החג במקום שאין איש יודע.

ביום 28.5.2012 הוריתי לב"כ המבקשת לצרף לבקשתו תצהיר מטעם המבקשת ואכן באותו יום הוגש תצהיר המבקשת, במסגרתו הצהירה כי –

"הנני מתגוררת במבנה מאז יום הולדתי ובנסיבות העניין קיים קושי ניכר בידי לסלק חזקתי ולהרוס את המבנה במועד שנקבע בהחלטת כבודו. שכן טרם נמצא לי מקום חלופי למגורי.

הנני פונה לכב' בית המשפט בבקשה זו להאריך את מועד ביצוע צו ההריסה לתקופה של כ- 90 יום על מנת שתקופה זו תסייע בידי למצוא מקום מגורים אחר.

...

הנני מתחייבת בתום תקופת האורכת להרוס את המבנה בעצמי."

המשיבה מתנגדת לבקשה. לטענתה, הבקשה הוגשה שלא על פי תקנות התכנון והבניה (סדרי דין בבקשות לעניין צו הריסה מנהלי), התש"ע – 2010.

עוד טענה המשיבה כי טענתה של המבקשת בדבר מגוריה במבנה מאז לידתה, נדחתה על ידי בית המשפט ואף נסתרה בראיות, כמו גם שאף ב"כ המבקשת הודה בסיכומיו כי אין כך הדבר.

לטענת המשיבה, חלוף הזמן מאז תחילת ההליך היווה די והותר זמן כדי למצוא מקום מגורים חלופי על ידי המבקשת.

דיון:

תקנה 2(א)(2) לתקנות התכנון והבניה (סדרי דין בבקשות לעניין צו הריסה מנהלי), התש"ע – 2010 [להלן: "התקנות"] קובעת כי "בקשה להארכת מועד לביצוע צו תוגש בכתב לפי הטופס שבתוספת השניה, עד שבעה ימים לפני מועד ביצוע הצו". עוד קובעות התקנות כי במסגרת הבקשה על מבקש הארכה לפרט את כל ההליכים התכנוניים והמשפטיים הרלוונטים.

צודק ב"כ המשיבה בכך שהבקשה הוגשה שלא בהתאם לתקנות, ולפי סעיף 6 לתקנות על בית המשפט ליתן נימוקים מיוחדים לדון בבקשה שלא התמלאו בה כל תנאי התקנות.

נימוקים שכאלו, מדוע הוגשה הבקשה בעיתוי בה הוגשה (כאמור, רק ביום 28.5.2012 צורף לבקשה תצהיר), לא פורטו בבקשה.

יחד עם זאת, לא מצאתי לנכון לדחות את הבקשה רק מנימוקים אלו. למרות דרישת התקנות, אין צורך ממשי במקרה דנן בפירוט "ההליכים התכנוניים" שאין מחלוקת שלא קיימים כלל, במיוחד כאשר לא מטעם זה מבוקשת הארכה.