החלטה
עניינו של הליך זה בבקשה שהגיש המבקש, תושב הפזורה הבדואית באזור מולדה, מדרום לכביש 31, לביטול או עיכוב ביצוע של צו הריסה מנהלי שהוצא על ידי יו"ר הועדה המחוזית לתכנון ולבניה של מחוז דרום, ביום 26.4.10, לפי סעיף 238א(ב1)(1)(3) לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה – 1965 [להלן: "החוק"] כנגד בניין הנמצא בנ.צ. 194606/573153, דרומית לכביש 31 [להלן בהתאמה: "צו ההריסה", וה- "מבנה"].
במקורה הוגשה הבקשה במעמד צד אחד, וביום 6.5.2010 עיכבתי באופן ארעי את צו ההריסה והוריתי למשיבה להגיש תגובתה. המשיבה אכן הגישה תגובתה ואף צירפה תמונות הממחישות את מצב הבניה והמבנה. עוד צירפה המשיבה לתגובתה מסמך המעיד על התייעצות יו"ר הועדה המחוזית עם נציגת משרד המשפטים, כמתחייב על פי החוק.
בבקשתו טען המבקש שתי טענות מרכזיות:
הטענה הראשונה כוונה לפגמים שנטען שנפלו בצו עצמו, כגון: העדר התייעצות כדין; חוסר התאמה בין נקודת הציון המפורטת בצו לבין מיקומו הנכון של המבנה נשוא הצו; טענה כנגד סמכות השיפוט; וכן – פגם בתיאור המבנה בצו [להלן: "טענות הפגם"];
הטענה השניה עניינה "הגנה מן הצדק", שבמסגרתה טען המבקש כי הוא מתגורר במקום נשוא הצו ברשות ובהסכמת מנהלת הבדואים, וכי לא יתכן שמצד אחד תאפשר לו המדינה להתגורר במקום ומאידך תבקש להרוס את ביתו. לטענת המבקש, שאר בני משפחתו שהקימו מבנים סמוכים לשלו, לא "זכו" לצווי הריסה ועל כן הצו שכוון כנגד ביתו מפלה אותו לרעה למול שאר בני משפחתו. עוד טען המבקש, בהקשר זה של הטענה מן הצדק, כי אם יהרס ביתו ישארו הוא ובני משפחתו מחוסרי דיור שכן טרם נמצא להם מקום מגורים של קבע [להלן: "טענת הצדק"].
בתחילת הדיון שהתקיים בפניי ביום 20.5.2010, ולאחר שראה ב"כ המבקש את תגובת המשיבה, שנתנה מענה לכל טענות הפגם, צמצם המבקש את גדר המחלוקת וחזר בו מכל טענות הפגם וביקש להתמקד בטענה היחידה שנותרה לו, שהיא הטענה מן הצדק.
לדידי, טוב עשה המבקש שחזר בו מטענות הפגם. יתכן ואלו נטענו תחילה בשל חוסר מידע, אולם לאחר תגובת המשיבה, ולאורה, יש לקבוע כי אין מקום לשום טענה מטענות הפגם שהועלו על ידי המבקש.
מכיוון שלא היתה מחלוקת שמדובר בשטח "גלילי", שאינו מצוי בסמכות ועדה מקומית כלשהי, הרי שאין ולא היתה מחלוקת שמלכתחילה היתה נתונה סמכות מתן הצו ליו"ר הועדה המחוזית. עוד הוכחה במסמכים ובתצהירי המבקשת קיומה של ההתייעצות הנדרשת בחוק. גם טענת זיהוי המבנה בצו היתה קלושה לאחר שהמשיב זיהה כמעט בוודאות את המבנה שהוא בנה בתמונות המשיבה והצהירו על כך מצהירי המשיבה. אציין עוד כי גם טענת הפגם בנקודת הציון, שנשמעה באופן חלש ביותר, וכוונה לכיול מכשיר המדידה אין בה ממש, במיוחד כאשר לא היתה מחלוקת אמיתית לגבי המבנה הספציפי שנראה בתמונות ותואר בצו שהודבק עליו.
לאור צמצומה של גדר המחלוקת, נותר לדון אם כן רק בטענת הצדק שטען המבקש.
לא היתה מחלוקת כי המבנה נבנה ללא היתר. לא היתה גם מחלוקת אמיתית לעניין מועד סיום העבודות, שכן אף המבקש העיד כי התמונות משקפות את המצב שבו המבנה נראה לפני כחודש – דהיינו בסמוך להוצאת צו ההריסה [עמ' 3, ש' 7-12 לפרוטוקול].
ברקע הדברים, ואף על כך לא היתה מחלוקת בין הצדדים, סכסוך שכנים במקום מושבה הקודם של משפחת המבקש, באזור כתף בתרים שצפונית ליישוב עומר. הסכסוך פרץ בין משפחת המבקש לבין משפחה אחרת בשם אלוקילי, והגיע לשיאו עם הרצחו של אחד מבני משפחת אלוקילי. בסיוע של מכובדים בדואים, הגיעו שתי המשפחות להסכמה שלפיה לא תנקום משפחת אלוקילי את רצח בן משפחתה אם יעזבו בני משפחתו של המבקש את מקום מגוריהם באזור כתף בתרים.
משפחתו של המבקש נדדה אם כן לאזור גבולות היישוב מולדה, שם היא נמצאת גם היום והמבנה נשוא צו ההריסה נמצא במקום זה [להלן: "המקום החדש"].
לטענת המבקש, בתצהירו, שיתפה המשפחה פעולה עם נציגי מנהלת הבדואים ואף נערכו סיורים משותפים בין נציגי המנהלת לנציגי המשפחה, על מנת למצוא מקום מגורים חלופי, אולם ללא הצלחה, ועל כן נשארה המשפחה במקום החדש תוך התחייבות לרכוש מגרשים לכשתידרש לכך על ידי מנהלת הבדואים.
לטענת המבקש, בתצהירו, הוא מתגורר במקום החדש ובשטח נשוא צו ההריסה, ברשות ובהסכמת מנהלת הבדואים.
בחקירתו הנגדית של המבקש, הודה המבקש כי כל טענותיו לגבי הסכמות כלשהן של מינהלת הבדואים אינם מידיעה אישית וכי הוא עצמו לא קיבל אישור ממינהלת הבדואים לבניית המבנה.
על כן, ביקש ב"כ המבקש להעיד את אביו של המבקש. למרות שאביו של המבקש לא הגיש תצהיר בתמיכה לבקשה, התרתי את העדתו, על מנת לעמוד על טענת המבקש שלפיה קיבל אישור לבנות את המבנה הספציפי נשוא הצו.
ואולם, בחקירתו הראשית של אב המבקש, ולשאלת בית המשפט השיב אביו של המבקש כי –
"לשאלת בית המשפט אם מישהו נתן לי אישור להקים את המבנה הספציפי הזה, נשוא הצו, אני משיב שלא."
בהמשך, סיפר אביו של המבקש, בחקירה ראשית, על האירועים שקדמו למעבר המשפחה מכתף בתרים למקום החדש, וטען כי שני בחורים מהסיירת הירוקה אמרו לו שאפשר לבנות במקום החדש מבנים, לטענתו, "כמו שהיו מקודם" [בכתף בתרים – א.ב.ג.]. יחד עם זאת, הודה שאינו מכיר את אותם אנשים שאמרו לו זאת וגם לא קיבל זאת בכתב.