אבו טיר נ' חב' תיור המאה ואח'

פסק דין

התובע רכש אוטובוס מהנתבעת 2. בטרם הועברה הבעלות על שמו, הוטלו עיקולים על האוטובוס והוא נמכר לבסוף על ידי מע"מ בשל חובות הנתבעת 2. התביעה היא נגד רשויות מע"מ שעיקלו ומכרו את האוטובוס ונגד הנהלת בתי המשפט שלא קיימה דיון מהיר בהליכים שהגיש התובע. הנתבעת 2 לא התייצבה לדיונים ולא התגוננה.

רשויות המס גובות חובות מרכוש הרשום על שם בעל החוב. מאחר שאין מחלוקת על כך שבעת הטלת העיקולים והמכירה היה האוטובוס רשום עדיין על שם הנתבעת 2 שהיו לה חובות למע"מ, על פני הדברים היו רשויות מע"מ לנהוג כפי שנהגו.

אכן, הרישום במשרד הרישוי הוא דקלרטיבי ואינו קונסטיטוטיבי. אדם רשאי לשכנע בכך שהרישום אינו משקף את הבעלות הנכונה. אולם המקום לעשות זאת, אינו בהכרח בפני כל פקיד או בעל סמכות ברשויות המס. לעיתים, לא ניתן לשכנע בעלי תפקידים אלה ובאותם מקרים הכתובת הנכונה לכך היא בית המשפט. לא ניתן להטיל אחריות על רשויות מע"מ בכך שלא קיבלו את טענתו של התובע כאשר עמדה בפניו האפשרות לפנות לבית המשפט ולברר שם את טענותיו.

בנסיבות אלו, לא נפל פגם במעשיה של רשות המיסים ואני דוחה את התביעה נגדה.

באשר להליכים בבית המשפט: בשלב הראשון הוגשה בקשה בשנת 2005. הדבר נעשה טרם תפיסת האוטובוס ואין מחלוקת שבאותו שלב לא היתה דחיפות מיוחדת בדיון בהמרצת הפתיחה שהוגשה. באותו תיק ניתנה ביום 22.12.2005 החלטה לפיה על בא כח המבקש להמציא אישור מסירה של המרצת הפתיחה למשיבים. אישור כזה לא הומצא וגם בדיון בפניי לא הוכח כי בוצעה מסירה כך שבית המשפט לא יכול היה באותו שלב לקדם את הדיון. בנוסף הוגשו בקשות לתיקון המרצת הפתיחה המקורית על ידי הגשת משיבים נוספים, כך שוודאי שלא ניתן היה לתת החלטה סופית בטרם מוצו ההליכים בהמרצת הפתיחה.

הדחיפות בקיום הדיון נוצרה לאחר שהאוטובוס עוקל. ביום 22.3.2006 הוגשה הודעה על בקשה בכתב (בקשה לצו עשה – בקשה לשחרור אוטובוס). בשום מקום על גבי בקשה זו לא צויין כי קיימת דחיפות מיוחדת בדיון בבקשה. הבקשה לא הוגשה כבקשה לסעד זמני, בקשה להחלטה במעמד צד אחד ולא התלוותה לה בקשה לעיכוב הליכים, כך שמי שעיין בבקשה עיון ראשוני ואולי אף מעבר לעיון ראשוני, לא יכול היה לראות על פני הדברים דחיפות מיוחדת העולה ממנה. בהליך של המרצת פתיחה קיימת זכות תגובה למשיבים בתוך 20 יום. בשים לב גם לזמן העובר עד להמצאה של כתבי בית דין, אין זה בלתי סביר שיחלפו מספר שבועות עד שבית המשפט ידרש לבקשה שהוגשה ויבחן אותה לעומקה.

אין בפניי כל ראיות לבירורים או בקשות שנעשו בעל פה ומשקלם של ראיות כאלה בחלוף מספר שנים אינו גדול. על פי החומר שבפניי הנסיון היחיד לקדם את הדיון בתיק היה כעבור כחודש ימים, כאשר הוגשה ביום 10.4.2006 בקשה למתן החלטה בבקשה. זו גם ההזדמנות הראשונה שבה מופיעה בכותרת המילה 'בקשה דחופה'. יומיים לאחר הגשת בקשה זו נמכר כבר האוטובוס כך שנראה שלא היה בהגשת הבקשה, וגם בדיון דחוף בה כדי למנוע את התוצאה של מכירת המעוקל. אציין גם כי על פי האמור בתצהירה של גב' חיון בין התאריכים 12.4.2006 עד 19.4.2006, חלה פגרת פסח כך שאין זה בלתי סביר שהבקשה הובאה בפני השופטת רק כעשרה ימים לאחר שהוגשה.

נראה כי התנהלות שונה של התובע יכולה היתה למנוע את התוצאה שאליה נקלע: הסיכון שברכישת רכב שאינו רשום על שם הרוכש הוא סיכון ברור וידוע. הרוכש רכב באופן כזה נוטל על עצמו את אותו סיכון. ניתן היה להעביר את הרכב על שם התובע כשהוא משועבד לנתבעת 2 או למצוא סידור אחר שיבטיח את זכויותיו של התובע. משהדבר לא נעשה יש לראות את התובע כמי שנטל סיכון והוא נושא באחריות לכך. גם בהליכים בבית המשפט, אילו הוגשה הבקשה מלכתחילה כבקשה דחופה לסעד זמני או למתן החלטה במעמד צד אחד, או אילו דאג התובע לוודא שהיא תובא לידיעת השופטת הדנה בה בדחיפות תוך שיובהר לה הצורך בהחלטה מהירה, ניתן היה למנוע את התוצאה. הליכים שכאלה נעשים בבתי המשפט באופן שגרתי מידי יום ביומו ולא היתה מניעה לפעול כך גם במקרה זה. משלא הובהרה דחיפות ההליך יש לדחות גם את התביעה נגד הנהלת בתי המשפט.

לאור האמור, אני דוחה את התביעה. התובע ישא בהוצאות הנתבעות ושכ"ט עו"ד בסך 7,000 ₪ שישולמו תוך 30 יום מהיום וישאו הצמדה וריבית כדין מהיום עד התשלום בפועל.

ניתנה והודעה היום כ"ה שבט תשע"א, 30/01/2011 במעמד הנוכחים.

חגית מאק-קלמנוביץ, שופטת