אבו טאהא(אסיר) נ' משטרת ישראל/שרות בתי הסוהר-מחלקת האסיר ואח'

עתירה על פי סעיף 25 לחוק שחרור על תנאי ממאסר, התשנ"א-2001 נגד החלטת ועדת השחרורים מיום 25.5.2010 בראשות כב' השופטת ר' נדאף וחברים בה ה"ה א' חיות, א' מסר-הראל וא' עידן

פסק דין

כב' סגן הנשיא א' אברהם

העותר עושה מאסר ראשון בן שבע שנים בגין הרשעתו בעבירות של מגע עם סוכן חוץ, חברות בארגון טרור, והסתייעות ברכב לביצוע פשע. נוסף על כך צורף לבקשתו תיק פלילי, בו הואשם העותר בפירוק חלקים מרכב ופריצה לרכב, ונגזרו עליו חמישה חדשי מאסר בפועל, על מנת שייעשו באופן חופף לשבע השנים.

בקליפת אגוז נזכיר, כי ההרשעה שהביאה על העותר מאסר בן שבע שנים עניינה בקשירת קשר בין מספר מעורבים לחטיפתו של חייל צה"ל ורציחתו לשם מיקוח, והכל בשירות החמאס, מזימה שלא יצאה אל הפועל, שלא בטובתו של העותר.

משמלאו שני שלישים לעונש המאסר סירבה ועדת השחרורים לבקשת העותר להשתחרר על תנאי. מכאן העתירה, ובה מבקש העותר לשכנענו בחוסר סבירות ההחלטה. לשיטתו – הועדה הונחתה על ידי חומרתה של העבירה בלבד, בלא שהביאה בחשבון שיקולים העומדים לטובתו, כגון העובדה שמדובר במאסר ראשון, התנהגותו הטובה בבית הכלא, תכנית שיקום פרטית שהוצגה לפני הועדה, נסיבות אישיות שלו, הבעת חרטה שבאה מפיו, ועוד כיו"ב.

לאחר עיון בכתב העתירה ובתשובה שניתנה לה, שמיעת טיעוני הצדדים על-פה, ועיון בתיק ועדת החקירה, באנו לכלל דיעה, כי החלטת ועדת השחרורים סבירה. אכן, חומרת העבירה שקלה, בהחלטת הועדה, משקל משמעותי, אלא ששיקול זה לא היה השיקול הבלעדי שנשקל אצל הועדה, שהביאה בחשבון את התנהגותו הטובה של העותר (למעט עבירת משמעת אחת). על חומרתה העצומה של העבירה אין לנו להכביר מילים. אילו צלחה פעולתם של העותר וחבר מרעיו - הפגיעה שלצידה היתה עצומה. את העובדה שהמזימה לא צלחה איננה יכולה לשקול לטובת העותר, כאשר אנו באים לבחון את מסוכנותו, שכן כשלון הפעולה לא נבע מחזרתו של העותר מכוונתו לבצע את המעשה. כאן נכנסת לתמונה חוות דעתו של שב"כ, המצביעה על כך שהעותר לא שינה מדרכו, ובסבירות גבוהה הוא עשוי לשוב ולחבור לחמאס לעת שישוחרר, על מנת לסייע לאירגון הטרור לבצע את זממו. בנסיבות שכאלה יש לומר על העותר, כי שחרורו עשוי לסכן את שלום הציבור.

אכן, כנגד שיקולים אלה, שביסודם עומדת מסוכנותו של העותר, עומדים שיקולים אחדים לטובת העותר, כגון העובדה שזהו לו מאסרו הראשון, התנהגותו בכלא היתה, בעיקרה, טובה, ושאר טענות שטען העותר לזכותו, אלא שכל אלה משקלם נופל ממשקלה של הסכנה שתישקף ממנו אם ישוחרר, ואת הטעמים התומכים במסקנה זו הבאנו למעלה.

משום כל אלה לא יכולנו למצוא דופי, ודאי לא חוסר סבירות, בהחלטת הועדה שמצאה שלא לשחרר את העותר על תנאי, ולכן דין העתירה להידחות, וכך אנו עושים.

ניתן היום, י"ז אב תש"ע, 28 יולי 2010, בהעדר הצדדים.