אבו חסין נ' עיריית חדרה

החלטה

בפניי בקשה לביטול דו"ח חניה מס' 5320973 מיום 20.11.08 (להלן: "הדו"ח") שניתן למבקשת בתחום שיפוטה של המשיבה.

טענות הצדדים

המבקשת טוענת כי מעולם לא קיבלה הדו"ח, כי אך ביום 18.5.14 נודע לה לראשונה אודותיו ולכן יש לקבוע שהדו"ח התיישן.

לטענת המשיבה יש לראות את המבקשת כאילו הורשעה ונגזר עליה הקנס, מאחר וחלפו המועדים הקצובים בחוק להגשת בקשה להישפט והמבקשת לא העלתה כל טעם לאיחור בהגשת בקשתה.

עוד טוענת המשיבה כי הודעת תשלום הקנס נשלחה למבקשת בדואר רשום במועד הקצוב בחוק, לכתובתה הרשומה במשרד הרישוי וכי הבקשה הוגשה בשיהוי ניכר ללא כל הסבר לשיהוי.

כן טוענת המשיבה כי אין בנסיבות המקרה משום נסיבות חריגות המצדיקות קיום דיון במעמד הצדדים ויש לדחות את הבקשה.

דיון

לאחר שעיינתי בבקשה ובתגובה לה סבורה אני כי דין הבקשה להידחות ואנמק.

עבירת חניה כגון זו מושא הבקשה דנן הינה עבירת קנס מסוג ברירת משפט שחלות עליה הוראות סעיפים 228-230 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב] התשמ"ב-1982 (להלן: "החסד"פ"). הליך של ברירת משפט נפתח בהמצאה כדין של הודעת תשלום קנס המפרטת, בין היתר, את העבירה ואת שיעור הקנס שנקבע לה.

תקנה 41(א) לתקנות סדר הדין הפלילי, התשל"ד - 1974 (להלן: "התקנות") קובעת כי בעבירות קנס של העמדת רכב במקום שהעמדתו אסורה לפי חיקוק, מותר להצמיד לרכב הודעה על מעשה העבירה.

תקנה 41(ב) לתקנות קובעת: "לא שולם הקנס במועד שנקבע בהודעה שהוצמדה לרכב ולא ביקש בעל הרכב להישפט תוך אותו מועד, תומצא לבעל הרכב הרשום ברשות הרישוי הודעת תשלום קנס חדשה".

תקנה 44 א לתקנות קובעת חזקת מסירה וזו לשונה:

"44א.בעבירות תעבורה שעליהן חל סעיף 239א לחוק ובעבירות קנס רואים את ההודעה על ביצוע העבירה, ההודעה לתשלום קנס או ההזמנה למשפט, לענין עבירת קנס כאילו הומצאה כדין גם בלא חתימה על אישור המסירה, אם חלפו חמישה עשר ימים מיום שנשלחה בדואר רשום, זולת אם הוכיח הנמען שלא קיבל את ההודעה או את ההזמנה מסיבות שאינן תלויות בו ולא עקב הימנעותו מלקבלן".

ברע"א 5255/11 עיריית הרצליה נ' אברהם חנוך כרם (11.6.13) עמד בית המשפט העליון על הטעם העומד בבסיס חזקת המסירה בדואר בקבעו:

"בבסיס חזקת המסירה בדואר עומד טעם כפול: האחד עניינו בחובה החוקית של כל תושב לעדכן את מרשם האוכלוסין על כל שינוי במענו...הטעם השני טמון בניסיון החיים והשכל הישר המלמדים כי מסמך שנשלח בדואר מגיע ליעדו ברוב המכריע של המקרים...עוד מלמד הניסיון כי מקום שההודעה לא נדרשה במען שאליו נשלחה, ברגיל נעוץ הטעם לכך בנמען...זוהי קביעה נורמטיבית הזוקפת לחובת הנמען אי-קיום חובות המוטלות עליו מכוח הדין לעדכן כתובת ולדרוש דואר רשום ששלחה אליו רשות מוסמכת. אפשרות נוספת היא שאירעה תקלה כלשהי שגרמה לכך שהנמען לא קיבל את ההודעה מטעמים שאינם קשורים בו. במצבים כאלה – שהם בגדר החריג ויוצא הדופן – תקנה 44א לתקנות סדר הדין הפלילי מאפשרת לנמען לנסות לסתור החזקה...".

בענייננו, המשיבה המציאה אישור משלוח דבר דואר רשום ומסמך המאשר כי דבר הדואר נמסר למבקשת ביום 16.3.09, תוך שנה מיום רישום הדו"ח, כנדרש בסעיף 225א לחסד"פ (נספח ב' לתגובה).

המשיבה הגדילה לעשות וצרפה לתגובתה אישורי משלוח דבר דואר רשום במועדים מאוחרים יותר, לרבות אישורים בדבר ביצוע פעולות לגביית החוב, אשר כולן בוצעו תוך פרק זמן של שנה ממועד ביצוע העבירה.

על רקע האמור לעיל, סבורה אני כי טענת המבקשת לפיה עד 18.5.14 לא נתקבלה אצלה כל דרישה לתשלום הקנס, אינה יכולה לעמוד. המסמכים שצרפה המשיבה לתגובתה מעידים כי הדו"ח נשלח ונמסר לידי המבקשת בדואר רשום תוך שנה מיום ביצוע העבירה ולכן קמה חזקת המסירה.

סעיף 229 (ח2) לחסד"פ קובע כי במידה ולא הוגשה בקשה להישפט במועדים הקצובים בחוק יראו את הנאשם כמי שהורשע בבית המשפט ונגזר עליו הקנס הנקוב בהודעת תשלום הקנס.