החלטה
מבוא
בפני בקשת הנתבעת לחייב את התובעים להפקיד ערובה להבטחת תשלום הוצאות, ערובה בסכום ריאלי שיהיה בו כדי לכסות את הוצאות המשפט של הנתבעת, וזאת לאור היותם של התובעים "תושבי חוץ" ובהתאם להוראת בתקנה 519 לתקנות סדר הדין האזרחי התשמ"ד- 1984 ( להלן: "תקנות סד"א ).
עסקינן בתביעת נזקי גוף. התובעים הינם ילידי 1988 ו- 1985, תושבי הכפר תרקומיה שבנפת חברון, תובעים את מדינת ישראל בשל נזקי גוף שנגרמו להם, לטענתם, בעת פעילות צה"ל באזור. הדבר ארע ב- 13/11/03, עת נסעו התובעים ברכב המשפחה, והם נפגעו מירי של חיילי צה"ל במרכז הכפר.
בכתב הגנתה הכחישה הנתבעת את עיקרי הדברים וטענה כי מזה שנים, קיימת התקפה רצחנית של פיגועי טרור כלפי ישראלים ומשום כך, האירועים נשואי התביעה הינם במהלך פעילות מלחמתית של חיילי צה"ל לצורך שמירה על חיי אדם. כפועל יוצא, אין מדינת ישראל יכולה להיות אחראית לנזקי הצד התוקף אותה. עוד צוין כי במועד הרלוונטי, פעלו כוחות צה"ל במבצע לחימה באזור יהודה ושומרון, ובין היתר פעלו בכפר תרקומיה שבנפת חברון. משום כך, לטענתה, קיים סיכוי סביר כי התובענה תידחה.
הבקשה נסמכת על הטענות הבאות:
המשיבים מתגוררים מחוץ לתחום השיפוט, שניהם תושבי חוץ המתגוררים ברשות הפלשתינאית, בכפר תרקומיה שבנפת חברון. על כן, יהא קושי רב לגבות מהם הוצאות ככל שתוטלנה עליהם, לטובת המבקשת, במסגרת ההליך.
ע"פ ההלכה הפסוקה והספרות המשפטית, די בעובדה שתובע מתגורר מחוץ לתחום השיפוט ואין בידו להצביע על נכסים במדינת ישראל מהם יוכל הנתבע להיפרע, כדי לחייבו בהפקדת ערובה. בענייננו, ככל הידוע, לתובעים אין כל נכסים בישראל.
המבקשת טוענת כי קיימת תשתית מבוססת המצדיקה את הצורך בהבטחת יכולתה להיפרע ולממש את גביית ההוצאות מהמשיב ככל שייפסקו.
התביעה הינה תביעה בעלמא אשר סיכוייה קלושים, ובצידה טיעוני הגנה שסביר כי יתקבלו.
5. המשיבים טוענים, בתגובתם, בתמצית, את הטענות הבאות:
המשיבים עותרים לדחיית הבקשה, או לחילופין, לפטור התובעים מלעשות כן או להפחית משמעותית את סכום הערובה שתוטל עליהם, וזאת לנוכח סיכוייהם הטובים לזכות בתביעה, וכן לנוכח מצבם הכלכלי הקשה.
המשיבים מדגישים כי חיובם בהפקדת ערובה משמעו חסימת דרכם מבירור תביעתם לגופה והדבר עומד בניגוד גמור לחוק יסוד כבוד האדם וחרותו ולזכות הגישה לערכאות, אשר הינה זכות יסוד חוקתית. זכות זו יש להגבילה בנסיבות חריגות ולעיתים נדירות בלבד.
בתגובתם העדכנית מיום 30/6/13, טענו המשיבים כי הבקשה המקורית לחייב את התובעים בהפקדת ערובה הוגשה ביום 3/1/10, בשיהוי ניכר- 5 שנים לאחר הגשת התביעה, ומאז הגשת הבקשה המקורית חלפו למעלה מ- 3 שנים, תקופה בה המבקשת לא פנתה אל בית המשפט בעניין בקשתה זו. בינתיים, התובעים נבדקו ע"י מומחה רפואי מטעם בית המשפט, הצדדים הגישו את עדויותיהם והתיק כבר נקבע לשמיעת הוכחות. לטענתם, המבקשת לא נימקה את השיהוי הבלתי סביר, התנהלותה מלמדת על זניחת הבקשה, ולפיכך כעת היא מושתקת מלטעון אותה שוב.
מטרת התקנה עליה נשענת הבקשה הינה למנוע הגשת תביעות סרק והבטחת תשלום הוצאות הנתבע כאשר סיכויי התביעה נמוכים. בענייננו, לטענתם, אין המדובר בתובענת סרק, אלא בתובענה הנשענת על אדנים יציבים.
לחילופין, ובמידה והבקשה תתקבל, עותרים המשיבים לבית המשפט בבקשה כי סכום ההפקדה לא יהיה גבוה.
6. בתשובתה של הנתבעת מיום 2/5/13, ציינה היא כי בקשה להפקדת ערובה יכול שתוגש בכל שלב שהוא בהליך המשפטי ולכן, לטענות התובעים בדבר השיהוי וההשתק אין כל מקום.
דיון הכרעה:
7. לאחר שעיינתי בכתבי הטענות על נספחיהם, בשים לב לסכום התובענה, הגרסאות ומורכבות התיק, וכן לאור העובדה כי לתובעים לא נתאפשר עד כה להתייצב בבית המשפט, הגעתי למסקנה כי דין הבקשה להתקבל, תוך קביעת סכום הפקדה אשר, לטעמי, לא יהיה בו כדי למנוע מן התובעים את זכות הגישה לערכאות.
8. כידוע, בית המשפט עושה שימוש בסמכותו זו, הקבועה בתקנה 519 לתקנות סד"א, בעיקר כאשר התובע הוא תושב חוץ או כאשר התובע אינו מציין את מענו בתביעתו (ראה בהרחבה אורי גורן, סוגיות בסדר דין אזרחי, עמ' 538, מהדורה חמישית). דברים דומים מצאנו בספרו של דר' יואל זוסמן, סדרי הדין האזרחי, מהדורה שביעית, עמודים 899- 903: