אבו חדיר מג'די נ' חב אחים קורדיה 2000 יציקת מתכת חפירות ואח'

פסק דין

התובע, יליד 11.4.74, עבד אצל הנתבעת 1 כנהג משאית טריילר החל מיום 1.8.02-כשבועיים לפני המקרה נשוא התביעה.

על פי הנטען בכתב התביעה, ביום 15.8.02, לקח התובע לוחות שיש ממעסיקו על מנת לפרוק אותם במפעל הנתבעת 2 ולהעמיס לוחות שיש אחרים חזרה למעסיק. עקב מחסור בעובדים נתבקש על ידי מעסיקו וע"י מי מעובדי הנתבעת 2 לסייע בפריקה ובהעמסה של המשאית. בשלב ההעמסה, הוריד עובד המחסן את הלוחות אל המשאית באופן רשלני ואלה השתחררו מקשירתם ואיימו לפגוע בתובע. התובע קפץ/ נפל מהמשאית בניסיון להתחמק מהלוחות ונפגע ברגלו.

התובע הובל לבית החולים "רבין" ושם התברר כי התובע סובל משבר תלישה של עצם העקב ברגל וטופל כירורגית על ידי שחזור פתוח של השבר וקיבועו בבורג וסירקלאג'.

התאונה הוכרה על ידי המוסד לביטוח לאומי (להלן: "המל"ל") כתאונת עבודה. המל"ל קבע את נכות התובע בשיעור של 10% לצמיתות.

התובע צרף לכתב התביעה חוות דעת רפואית של ד"ר חביב אללה גאזי, מומחה בתחום האורטופדיה (להלן: "ד"ר גאזי"), אשר העריך את נכותו הצמיתה כתוצאה מאותו אירוע בשיעור 10% בגין כאב, הגבלה בתנועות הקרסול עם השפעה על כושר הפעולה הכללי לפי סעיף ליקוי 1/35/ב מסעיפי המל"ל.

התובע תלה בנתבעת 1, את האחריות לנזק שנגרם לו בשל אי הימנעותה מפיקוח והדרכת התובע. כמו גם בנתבעת 2, היות והמפעל נמצא בשליטתה המלאה והאפקטיבית, לכן היה עליה להדריך את התובע בדבר אופן ביצוע העבודה בצורה זהירה ובטוחה, מתן הסברים ופירוט על הסיכונים הכרוכים במקום. הנתבעת 3 ביטחה את הנתבעת 2 בפוליסת ביטוח.

הנתבעת 1 טענה, מנגד, כי אינה אחראית בדרך כלשהי לקרות האירוע. לטענתה, אין מתפקידו של התובע להעמיס ו/או לפרוק סחורה כלשהי. יתרה מכך, בעת העסקת התובע ניתנו לו הוראות מפורשות לא לבצע שום פעולה הקשורה לטעינה ו/או פריקה של הסחורה. הוסיפה הנתבעת 1 וטענה, כי מעולם לא הורתה לתובע לעזור למי מעובדיה של הנתבעת 2 לפרוק סחורה עקב מחסור בעובדים.

הנתבעות 2 ו-3 טענו, כי דין התביעה כנגדן להידחות בשל הוראת סעיף 8 לחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה- 1975 (להלן: "החוק"). לחילופין, טענו הנתבעות 2 ו-3, ביצע התובע את העבודה בהוראת מעבידתו ולנתבעת 2 לא הייתה כל יסוד להניח שהתובע איננו מיומן בביצועה.

הנתבעות 2 ו- 3 צירפו מטעמן חוות דעת מומחה בתחום האורטופדיה, ד"ר שמואל וייס, (להלן: "ד"ר וייס") אשר העריך את נכותו של התובע בשיעור של 5% לפי מחצית מסעיף 35(1)(ב) מותאם לתקנות המל"ל.

התובע הגיש לעניין זה את תצהירו שלו. הנתבעת 1 הגישה מטעמה להכרעה במחלוקת העובדתית את תצהירו של עמאר קורדיה, מנהל ובעל מניות בנתבעת 1 (להלן: "עמאר קורדיה") יצוין, כי הנתבעות 2-3 הגישו את תצהירו של מר יצחק אדרי, עובד בנתבעת 2, אך האחרון לא התייצב בפני בית המשפט, ולכן תצהירו לא ישמש כראיה בענייננו.

המחלוקת בין הצדדים נסבה על קרות נסיבות האירוע, שאלת האחריות, הטלת אשם תורם והנזק.

במה דברים אמורים?

אקדים ואומר, כי לתובע ידיעה ברורה באשר לנסיבות התרחשות התאונה. לפיכך, אין מקום להחלת הכלל "הדבר מדבר בעד עצמו". אין הצדקה במקרה שלפניי להורות על היפוך סדר הבאת הראיות ונטל ההוכחה. על כתפי התובע מוטל הנטל להוכיח את תביעתו. עליו להוכיח את נסיבות התרחשות התאונה, את התרשלות הנתבעות ואת נזקיו.

נסיבות האירוע

רמת ההוכחה הנדרשת מהתובע בהליך האזרחי הינה הטיית מאזן ההסתברויות ומשמעותה היא שעליו להוכיח שגרסתו סבירה יותר ומתקבלת יותר על הדעת מהגרסה שכנגד, כאשר דרגת ההוכחה היא 51% (ר' ספרו של השופט קדמי "דיני ראיות").

מטבע הדברים התובע הינו בעל עניין ומעוניין בדבר. על כן, יש להתייחס לעדותו בזהירות הדרושה ולבדוק האם יש לה תימוכין או חיזוק כלשהו. כמו כן, יש לבחון את הגיונה של הגרסה ובין היתר, לבחון את העקביות בגרסה. ככל שישנו שינוי בגרסאות, ישפיע הדבר באופן ישיר על האמון שבית המשפט יוכל ליתן בגרסה ועל האפשרות להשתית את העובדות על סמך עדות זו.

התובע תיאר בתצהיר עדות ראשית מטעמו את נסיבות קרות האירוע כך:

"אני תפסתי את הלוחות בידיים כשהם יורדים, כוונתי אותם למקום

פנוי במשאית ושחררתי אותם מהרתמה שלהם. כאשר אנו עובדים