אבו זוייד נ' מדינת ישראל

החלטה

בפניי בקשה לביטול פסילה מנהלית, אשר הוטלה על המבקש ע"י קצין משטרה בתאריך 5/12/10, למשך 30 ימים.

עפ"י כתב האישום, נהג המבקש ברכב במהירות של 145 קמ"ש, מקום בו המהירות המותרת הנה 90 קמ"ש.

ב"כ המבקש טען כנגד קיומן של ראיות לכאורה בהתבסס על גרסת המבקש כי נהג במהירות גבוהה מן המותר אך נמוכה מן המהירות בה הואשם ועל טענתו כי במסלול נסיעתו היו כלי רכב נוספים בזמן המדידה. המבקש עובד כקבלן בניין ושיפוצים ובמסגרת עבודתו עליו להסיע עובדים לאתרי עבודה. לפי התצהיר שצורף לבקשה, פסילת הרישיון תביא לאובדן פרנסתו ופרנסת העובדים אותם הוא מסיע. ב"כ המבקש הפנה לעברו התעבורתי של המבקש שלדידו אינו מעיד על מסוכנות.

ב"כ המשיבה התנגד לבקשה, הפנה לתיק החקירה וציין כי קיימות ראיות לכאורה. ב"כ המשיבה הוסיף כי עברו התעבורתי של המבקש וחומרת העבירה בה עסקינן, מעידים על מסוכנות ולכן דין נסיבותיו האישיות של המבקש להידחות מפני האינטרס הציבורי.

לאחר עיון בתיק החקירה, הגעתי למסקנה כי קיימות ראיות לכאורה להוכחת העבירה המיוחסת למבקש בכתב האישום.

עפ"י "דו"ח הזמנה לדין וכתב אישום" נמדדה מהירות נסיעת המבקש, באמצעות מכשיר הממל"ז ונמצא כי נהג במהירות של 145 קמ"ש (לאחר הפחתה) בדרך בינעירונית בה המהירות המרבית המותרת הנה 90 קמ"ש.

הדו"ח מפורט וכולל בדיקות תקינות, כיול, מצב זירה, טווח גילוי, ממצאים ואת תגובת המבקש בזירת האירוע.

לטענת המבקש, היו כלי רכב נוספים בכביש בעת המדידה ולכן המדידה אינה מדויקת.

טענת המבקש עומדת בסתירה לדו"ח הנסיבות ממנו עולה כי המבקש "היה בודד לחלוטין בכביש".

בשלב דיוני זה, אין בית המשפט נדרש להכריע בין גרסת המבקש לגרסת השוטרת ולקבוע ממצאי מהימנות. הכרעה זו תתקבל במסגרת התיק העיקרי. בשלב הנוכחי, על בית המשפט לבחון קיומן של ראיות לכאורה בלבד והאמור בדו"ח הנסיבות מספק דרישה ראייתית זו.

אף טענת המבקש כי לא נהג במהירות הנטענת בכתב האישום, מקומה להיבחן במסגרת התיק העיקרי. עם זאת, נתגלו סתירות בגרסת המבקש ביחס למהירות נסיעתו, המקשות על מתן אמון בגרסתו, אף בשלב מקדמי זה:

במסגרת התצהיר שצורף לבקשתו, טען המבקש כי נהג "במהירות סבירה לפי תנאי הדרך" וכן "תוך שמירה על הוראות הנסיעה והבטיחות", טענות מהן משתמע כי נהג לפי חוק.

לעומת זאת, בדיון בבית המשפט טען המבקש כי נסע במהירות של 110 קמ"ש – קרי: מעל למהירות המותרת. ב"כ המבקש אף טען כי המבקש נסע במהירות גבוהה יותר של כ-120 קמ"ש.

יצוין כי במסגרת תגובתו בדו"ח, לא הכחיש המבקש את המהירות שיוחסה לו.

במסגרת התצהיר שצורף לבקשה ובמסגרת השימוע טען המבקש כי בנו חש ברע ולכן נאלץ לעזוב עבודתו ולנסוע לביתו, כדי לקחת את בנו לבית החולים. הנטען מקים מניע לביצוע עבירת המהירות.

הודאת המבקש כי נהג במהירות העולה על המותר, מחזקת את ראיות התביעה.

בנסיבות האמורות, הנני קובעת כי קיימות ראיות לכאורה להוכחת המיוחס למבקש בכתב האישום.

נהיגה במהירות גבוהה מהווה סכנה לביטחון הציבור. במקרה זה מדובר במהירות של 55 קמ"ש מעל המותר בדרך בינעירונית, מהירות המעידה על מסוכנות.

למבקש רישיון נהיגה משנת 1996 ומאז צבר לחובתו 7 הרשעות קודמות, כולן מן העשור האחרון ושלוש מהן בגין עבירה של נהיגה במהירות מופרזת. הרשעתו האחרונה בעבירה של נהיגה במהירות מופרזת הנה מיום 19/8/10 בשל עבירה משנת 2008.