החלטה
בפניי בקשות, שהוגשו במסגרת כל התיקים שבכותרת, ואשר תכליתן זהה, והיא לעכב ביצוע צווי ההריסה השיפוטיים שניתנו בכל אחד מהתיקים האמורים, וזאת למשך 24 חודשים.
רקע וסקירת ההליכים עד כה
בכל אחד מן התיקים שבכותרת, ניתן צו הריסה למבנה, לפי סעיף 212 לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה – 1965 [להלן: "החוק"]. תחילה הוגשו הבקשות המקוריות על ידי המשיבה, כנגד "לא ידוע" ובמהלך שנת 2006 הורה בית המשפט על הריסתם של המבנים על פי אותה בקשה שהוגשה במעמד צד אחד [להלן: "צווי ההריסה"].
לאחר מכן הגישו המבקשים בקשות בכל התיקים, ועתרו לביטול הצווים שניתנו במעמד צד אחד. בדיון שהתקיים ביום 24.7.2007 הודיע נציג המשיבה כי קיים פתרון זמין ליישוב המבקשים בשכונה 8 בערוער. המבקשים הודיעו כבר אז כי בשכונה 8 בערוער גרה משפחה אחרת אשר בינה לבין משפחתם של המבקשים קיים סכסוך ועל כן הם אינם מעוניינים להיכנס לשכונה 8. תחת זאת, הביעו המבקשים הסכמתם להתיישב בשכונה 3 בערוער, אשר אותה עת היתה רק בשלבי תכנון. לטענת המבקשים אז, הובטח להם על ידי המינהלת לקידום ההתיישבות הבדואית בנגב [להלן: "המינהלת"], כי יוכלו להיכנס לשכונה 3.
ביום 1.12.2008 הודיעו הצדדים כי הגיעו להסכמה ביניהם לפיה יוותרו צווי ההריסה על כנם, אולם במקביל יעוכב ביצועם על מנת שהצדדים יבואו ביניהם בדברים בעניין מועד כניסתם של הצווים לתוקף.
בדין שנערך ביום 12.5.2009 הודיעו ב"כ המשיבה ונציג המינהלת כי המגרשים בשכונה 8 בערוער זמינים ובטווח המיידי, ומדובר בשכונה מפותחת. שכונה 3, לעומת זאת, לא תהיה זמינה ולא ניתן לאמוד את הזמנים לפיתוחה ומדובר במינימום תכנון של חצי שנה ועד לשלב של הקצאת המגרשים יש צפי לכשנה וחצי.
נוכח האמור, הורה בית המשפט, בהחלטתו מיום 26.8.2009, כי הצווים יכנסו לתוקף בתוך שנה, דהיינו ביום 26.8.2010.
מאז הוגשה בקשה נוספת ובהסכמה עוכב ביצועם של הצווים עד ליום 2.2.2011, אולם הוריתי כי לא תתקבל בקשה נוספת לארכה, שלא תהיה מבוססת על הסכמת שני הצדדים [ראו החלטתי מיום 3.11.2010].
בבקשה דנן, נטען על ידי המבקשים כי סמכו על חלוף הזמן על מנת שיסתיים הליך התכנון והפיתוח של שכונה 3 והם עדיין סבורים כי זו השכונה המתאימה להם ביותר. על כן, הם עותרים להמשך עיכוב הביצוע עד להכשרת שכונה 3 (כיום נקראת שכונה 9), הנמצאת, כך נטען על ידם, בהליך של תכנון סופי.
בתשובתה הודיעה המשיבה כי התכנון של שכונה 3 עדיין לא הסתיים וכי התוכנית טרם הופקדה [קיימת החלטה להפקדתה בתנאים]. לפיכך, מתנגדת המשיבה להמשך עיכוב הביצוע.
בהחלטתי מיום 29.3.2011 הוריתי למשיבה להבהיר מהו המצב התכנוני לגבי שכונה 8 והאם היא יכולה לקלוט את כל המבקשים, וכן ביקשתי הבהרת המשיבה האם תסכים למעבר למבנים זמניים בשכונה 8, בתקופת הבניה.
במקביל, חזר ב"כ המבקשים והודיע כי לא ניתן יהיה לאפשר כניסת המבקשים לשכונה 8 בשכנות למשפחה אחרת בשל סכסוך בין המשפחות. להודעה זו צורף תצהירו של המבקש בתל"פ 3609/06 לתמוך בטיעון זה.
ביום 28.6.2011 הודיעה המשיבה, בתצהירו של מר שמעון אברהם יפרח, המשמש כמרכז מו"מ במינהלת, כי ככל שייחתם הסכם פינוי עם המבקשים, תהיה שכונה 8 ערוכה לקליטתם באופן מיידי, הואיל והשכונה מפותחת.
ב"כ המשיבה הודיעה, עם זאת, כי המשיבה לא תסכים לבניה זמנית בשלב בניית הקבע, ועל כן תסכים לארכה לביצוע צווי ההריסה לצרכי ההתארגנות, עד למועד האיכלוס בפועל.
הכרעה:
לאחר עיון בטיעוני הצדדים, סבורני כי דין הבקשה להידחות, בכפוף לאמור להלן.
נקודת המוצא הינה קיומם של הצווים. על כך אין עוררין כיום. הארכה לביצוע הצווים, המתבקשת על ידי המבקשים, נועדה על מנת לאפשר להם להתאכלס בשכונה 3 ולא בשכונה 8 הממתינה להם כבר היום לתחילת תכנון פרטני ואכלוס.
כבר הבעתי דעתי בעבר, כי כאשר מבקשת המדינה, לפנות ריכוז התיישבות שנבנה שלא כחוק [בשונה ממבנה בודד], שומה עליה להציג פתרון חלופי להתיישבות המוסדרת. במיוחד שעה שהמדינה איפשרה את ההתיישבות במקום האמור במשך שנים. יחד עם זאת, חובתה זו של המדינה אין משמעותה בהכרח החובה ליתן פתרון מוסכם. המדינה יצאה ידי חובתה במתן פתרון זמין ומהיר בשכונה 8. אף אם פתרון זה אינו הפתרון המועדף על ידי המבקשים, אין בית משפט זה בא בנעלי המינהלת לשם גיבוש הפתרון המוסכם. ככל שהמבקשים סבורים כי המו"מ מתנהל שלא כדין, או שההחלטה ליתן להם פתרון בשכונה 8 אינה סבירה, רשאים היו לנקוט בהליך מינהלי לשם שינוי ההחלטה המינהלית, ובית משפט זה אינו הכתובת לכך.
במשך שנים הוצג למבקשים הפתרון בשכונה 8. אמנם, המבקשים הביעו התנגדותם לכך, אולם למרות חלוף הזמן לא נקטו בשום הליך לשינוי ההחלטה האמורה. למעשה, המבקשים לא פעלו כפי שנדרשו לפעול על מנת לעבור לאותה שכונה. כאילו ציפו שבחלוף הארכה שניתנה להם לשם התארגנות, אולי יתקדם התכנון ויוכלו לכוף על המינהלת את רצונם. לכך לא יתן בית המשפט את ידו.