אבו דיה (עציר) נ' מדינת ישראל

החלטה

1.לפני ערר על החלטת בית המשפט השלום בכפר סבא (ב"ש 4697/2009) מיום 22/11/2009 (כב' השופטת ק. רגי'ניאנו), בגדרה הורה על מעצרו של העורר עד תום ההליכים הפליליים נגדו.

2.כנגד העורר הוגש בבית משפט קמא כתב אישום, המייחס לו עבירה של שהייה בלתי חוקית, לפי סעיף 12(1) לחוק הכניסה לישראל, תשי"ב-1952.

3.בית משפט קמא דחה את עתירת ב"כ העורר לשחרר את העורר לחלופת מעצר בבית אחותו בטייבה, בפיקוחה ובפיקוח בני משפחה נוספים והפקדת ערבון במזומן, והורה על מעצרו של העורר עד תום ההליכים הפליליים.

בית משפט קמא קבע כי קיימות שתי עילות מעצר: האחת, מסוכנותו של העורר לרכוש הציבור ובטחונו, והשניה, החשש להמלטות מהדין. בהתחשב, בין היתר, בעברו הפלילי המכביד של העורר וקיומו של מאסר על תנאי בן 12 חודשים, קבע כי אין לתת בעורר אמון, ועל כן הורה על מעצרו כאמור.

4.ב"כ העורר עותר לבטל את החלטת בית משפט קמא ולהורות על שחרורו של העורר לחלופת המעצר כפי שהוצעה, וזאת בשל העובדה כי למעשהו של העורר, שהייה בישראל שלא כחוק, לא נלוותה עבירה נוספת. זאת ועוד, העורר נכנס לתחומי מדינת ישראל בנסיבות שאינן מצביעות על מסוכנות, הוא הגיע לבית אחותו בתקופת החגים, לקראת תום תקופת הרמדאן. ב"כ העורר אינו מתעלם מקיומו של מאסר על תנאי ממושך, אולם לטענתו ניתן להבטיח את התייצבותו של העורר לדיונים המשפטיים ע"י קביעת תנאים מגבילים – כאמור, "מעצר בית" בפיקוח בני משפחה וכן ערבון במזומן בסכום הולם.

5.ב"כ המשיבה עותרת להותיר את החלטת בית משפט קמא בעינה, בהדגישה כי מעצרו של העורר עד תום ההליכים נקבע בשל שתי עילות, והנסיבות – עברו הפלילי המכביד בעבירות מסוגים שונים, לרבות ריצוי מאסרים בפועל שלא הרתיעוהו, כמו גם קיומו של מאסר על תנאי, מצביעים הן על מסוכנותו והן על החשש להמלטות מאימת הדין, ולא ניתן אפוא ליתן בעורר אמון ולשחררו לחלופת מעצר כמבוקש.

6.לאחר ששקלתי את כל השיקולים, באתי לכלל מסקנה כי לא נפלה כל טעות בהחלטת בית משפט קמא וכי דין הערר להידחות.

העורר אכן נאשם בעבירה של שהייה בלתי חוקית, ללא עבירה נלווית. ברם, לעורר עבר פלילי מכביד בעבירות מסוגים שונים – 8 עבירות שהייה בלתי חוקית, עבירה של הפרעה לשוטר במילוי תפקידו, וכן עבירות רכוש, מרמה וסמים, הוא ריצה מספר תקופות מאסר בפועל ממושכות, וכן תלוי ועומד נגדו מאסר על תנאי בר הפעלה בן 12 חודשים. אשר לנסיבות כניסתו לישראל – הסברו כי נכנס לתחומי המדינה במהלך תקופת הרמדאן, לא נמסר בחקירה במשטרה, לא על ידו ולא ע"י אחותו.

מהמקובץ לעיל עולה אפוא, כי בצדק קבע בית משפט קמא כי מדובר במי שמנצל את שהייתו בארץ לביצוע עבירות פליליות, וכי לא מן הנמנע שזו היתה מטרת כניסתו גם בפעם האחרונה.

זאת ועוד, צדק בית משפט קמא גם בקביעתו כי החשש להמלטות מאימת הדין מתעצם, לנוכח העובדה שאם יורשע, הוא צפוי, בנוסף על עונש שייגזר עליו כי יופעל כנגדו מאסר על התנאי שנגזר עליו בגין הרשעתו בתיק קודם.

מפסיקת בית המשפט העליון עולה, כי גם כאשר אדם נאשם בעבירה של שהייה בלתי חוקית, ללא עבירה נלווית, וכאשר בעברו הרשעות מאותו סוג ואף תלוי ועומד כנגדו מאסר על תנאי, קיימת עילה מובהקת של חשש להמלטות מאימת הדין, ואין מקום למתן אמון ולשחרור לחלופת מעצר. (ראה למשל בש"פ 6147/2005, תאאר אבו יאסין [(לא פורסם), פורסם ב"נבו", 30/6/2005]; בש"פ 7131/2008, כאמל אחמד [(לא פורסם), פורסם ב"נבו", 26/8/2008]. בפסיקה נוספת של בית המשפט העליון, בעניינו של שוהה בלתי חוקי שבעברו הרשעות מסוגים שונים, גם כאשר הוא נאשם בעבירה של שהייה בלתי חוקית, קיימת עילת מסוכנות, ובשילוב עם החשש מהמלטות מהדין, אין מקום לשקול חלופת מעצר (ראה למשל בש"פ 3027/2009, אשלמון אפרה [(לא פורסם), פורסם ב"נבו", 10/5/2009].

7.אשר על כן, כאמור לא נפלה כל טעות בהחלטתו המבוססת והמנומקת של בית משפט קמא, ועל כן הערר – נידחה.

ניתנה והודעה היום י"ב כסלו תש"ע, 29/11/2009 במעמד הנוכחים.

ליאורה ברודי, שופטת

הוקלד על ידי: גיטה גוטמן