אינדקס עורכי דין | פסיקה | המגזין | טפסים | פסקדין Live | משאלים | שירותים משפטיים | פורום עורכי דין נגישות
חיפוש עורכי דין
מיקומך באתר: עמוד ראשי >> חיפוש פסקי-דין >> אבו דיאב נ' משרד הפנים

אבו דיאב נ' משרד הפנים

תאריך פרסום : 27/04/2011 | גרסת הדפסה
עת"מ
בית המשפט המחוזי ירושלים
8594-12-10
26/04/2011
בפני השופט:
נאוה בן אור

- נגד -
התובע:
עאליה אבו דיאב על ידי ב"כ עו"ד אברהם פורז
הנתבע:
1. משרד הפנים על ידי פרקליטות מחוז ירושלים (אזרחי)
2. עו"ד עמיצור איתם

פסק-דין

פסק דין

עתירה זו מופנית כנגד החלטת המשיב, אשר דחה את בקשת העותרת, תושבת ארעית בעלת רישיון ישיבת ארעי מסוג א/5, להעניק לה מעמד של תושב קבע בישראל וכן ליתן לה תעודת מעבר ישראלית.

העותרת, ילידת שנת 1968 מהעיר עזה, נישאה בשנת 1995 לנדאל אבו דיאב, יליד שנת 1968 ותושב קבע במזרח ירושלים. לבני הזוג שני ילדים, אף הם תושבי קבע במזרח ירושלים. בקשתם לאיחוד משפחות אושרה ביום 16.3.99 והעותרת קיבלה היתר מת"ק אשר הוארך מדי שנה.

ביום 15.7.02, הגישה העותרת עתירה מנהלית כנגד משרד הפנים (עת"מ 652/02, אשר נדונה בפני כב' השופטת צור). פסק הדין בעתירה, מיום 6.1.03, נתן תוקף להסכמת הצדדים, לפיה תקבל העותרת מעמד של תושב ארעי מסוג א/5, אשר יחול באופן רטרואקטיבי, החל מיום 23.11.01. בהתאם לפסק הדין, הוענק לעותרת מעמד ארעי מסוג א/5, המוארך מדי שנה.

ביום 30.3.09, פנה ב"כ העותרת למנכ"ל הקודם של רשות האוכלוסין, מר יעקב גנות, בבקשה להעניק לעותרת מעמד של תושב קבע. בתשובתו של מר גנות, מיום 4.6.09, נאמר, כי על-פי הגדרת המונח "תושב אזור" בחוק האזרחות והכניסה לישראל (הוראת השעה), תשס"ג-2003 (להלן: חוק הוראת שעה), נחשבת העותרת "תושב אזור", ולפיכך לא ניתן לשדרג את מעמדה למעמד של תושב קבע. מר גנות הוסיף, כי ככל שישנן נסיבות הומניטאריות מיוחדות, רשאית העותרת לפנות בבקשה מנומקת לוועדה ההומניטארית לתושבי האזור, אשר הוקמה מכוח סעיף 3א1 לחוק האמור.

ביום 16.6.09 הגישה העותרת בקשה לוועדה ההומניטארית בצירוף מכתב נלווה מטעם בא-כוחה. ביום 19.1.10 שוחח ב"כ העותרת טלפונית עם עו"ד מרים רוזנטל, יו"ר הועדה ההומניטארית, אשר מסרה כי הוועדה ההומניטארית קבעה כי אין לה סמכות לדון בעניינה של העותרת וכי הסמכות נתונה בידי מנהל רשות האוכלוסין מכוח סמכות שהואצלה לו על ידי שר הפנים.

העותרת פנתה פעם נוספת למשיב, וביום 8.8.10 נענתה, כי עליה להגיש בקשה מסודרת בלשכת רשות האוכלוסין במזרח ירושלים, וכי עניינה ייבדק בהתאם למסמכים בתיק.

ביום 25.10.10, נשלח לעותרת מכתבה של גב' ליאורה מלמד, מרכזת מעמד ואשרות בלשכה במזרח ירושלים, ובו נאמר כי בהתאם לחוק הוראת שעה לא ניתן להעניק רישיון לישיבת קבע לתושב אזור, אלא להאריך את תוקפו של המעמד הקיים בלבד. על כן, רישיון הישיבה הארעי מסוג א/5 יחודש מעת לעת, בהתאם לנסיבות אשר ייבחנו מדי שנה.

מכאן העתירה שלפניי.

העתירה מתמקדת בשתי טענות עיקריות: הטענה האחת היא, שהחלטת הממשלה מיום 12.5.02 וכן סעיף 2 לחוק הוראת השעה שנכנס לתוקף בתאריך 6.8.03, פירושם כי שר הפנים אינו רשאי להעניק אזרחות או רישיון ישיבה (ארעי או קבע) למי שלא היה לו רישיון ישיבה או אזרחות ביום כניסת החוק לתוקף. אולם, אין בחוק כל מניעה להעניק רישיון קבע למי שיש לו רישיון ישיבה ארעי. לחילופין טוענת העותרת, כי בקשתה איננה לשדרוג מעמד אלא לשינוי הרישום הפורמאלי של מעמדה כך שישקף את המציאות, שכן העותרת היא תושבת קבע במזרח ירושלים בפועל, מאז נישואיה בשנת 1995, והיא רשומה כתושבת ארעית משנת 2001, לפני שהחלטת הממשלה וחוק הוראת השעה נכנסו לתוקף.

המשיב הגיש תגובה מקדמית בה נטען כי דין העתירה להידחות על הסף בנימוק שהעתירה אינה מגלה עילה על פניה, שכן היא מתעלמת מהפסיקה אשר דנה והכריעה בשאלת תוקפו וחוקיותו של חוק הוראת השעה. עוד טוען המשיב, כי דין העתירה להידחות על הסף מחמת מניעות, מאחר שבמסגרת פסק הדין שניתן בעתירתה הקודמת של העותרת, הוסכם על מועד כניסתו לתוקף של רישיון הישיבה הארעי באופן רטרואקטיבי. בכך הסכימה העותרת, כי מעמדה לא ישודרג עוד. עוד טוען המשיב, כי דין העתירה להידחות על הסף מהטעם של אי מיצוי הליכים, שכן עניינה של העותרת טרם נדון בועדת ההשגה לזרים המוסמכת לדון בעניינה.

דין העתירה להידחות.

העותרת טוענת למעשה (כפי שגם עולה מפניותיה למשיב), כי לאור העובדה שערב כניסתו של חוק הוראת שעה לתוקף כבר הייתה בסטאטוס של תושב ארעי, הרי שאין לראות בה "תושב אזור" כהגדרתו בחוק, ומשכך, רשאי שר הפנים להעניק לה מעמד של תושב קבע. עיון בהוראות החוק מלמד כי טענה זו אין לה על מה שתסמוך. סעיף 2 לחוק הוראת שעה קובע חד משמעית, כי בתקופת תוקפו, ועל אף האמור בכל דין, לא יעניק שר הפנים לתושב האזור אזרחות לפי חוק האזרחות ולא ייתן לו רישיון לישיבה בישראל. סעיפים 3, 3א, 3ב, ו-3ג לחוק הוראת השעה, כפי שתוקנו מעת לעת, מחריגים את הוראת סעיף 2, ומסמיכים את שר הפנים להעניק היתרי שהייה או רישיונות לישיבה בישראל בנסיבות מיוחדות, המנויות בסעיפים אלה, ואשר אינן מענייננו. סעיף 4(1) לחוק, כפי שתוקן בשנת 2005, קובע הוראת מעבר בכל הנוגע למקרים שנותרו תלויים ועומדים ערב כניסתו של החוק לתוקף. הוראה זו חלה ישירות על עניינה של העותרת: "רשאי שר הפנים או מפקד האזור, לפי הענין, להאריך את תוקפו של רישיון לישיבה בישראל או של היתר לשהייה בישראל, שהיו בידי תושב אזור ערב תחילתו של חוק זה בהתחשב, בין השאר, בקיומה של מניעה ביטחונית כאמור בסעיף 3ד". טענה זהה לטענת העותרת, היינו כי אין לראותה "תושב אזור" לצורך הסעיף האמור, באה לפני בית משפט זה (כב' השופט נ' סולברג) בעת"מ 815/07 שנאק נ' משרד הפנים, ונדחתה על ידו. מאחר שהדברים שנאמרו באותה עתירה מקובלים עלי לחלוטין, אביאם כלשונם:

"...החוק בוחן האם המבקש הינו תושב האזור על פי תושבותו כפי שהיתה בעת שקדמה לקבלת היתר או רישיון לפי חוק הכניסה לישראל, התשי"ב-1952. סעיף 4(1) להוראת השעה, שהוא הוראת מעבר, מסיר כל ספק בקשר לכך... משמע, הוראת השעה רואה גם את מי שיש בידו היתר שהייה או רישיון ישיבה כתושב אזור. אדם כזה ימשיך להחשב תושב אזור כל עוד לא יהיה תושב קבע או אזרח בישראל ... ההיגיון הוא ברור. מי שמחזיק בידו היתר או אשרה, עשוי להיות לכל היותר בעיצומו של תהליך לקבלת מעמד של קבע. עבור מי שמבקש לקבל מעמד של קבע בישראל לשם איחוד משפחות, נקבע על ידי שר הפנים ההליך המדורג. תכליתו של ההליך המדורג הוא פיקוח ומעקב אחר מי משבקש לקבל מעמד של קבע בישראל מן הטעם שבן זוגו הינו תושב קבע או אזרח ישראלי, לשם בחינה האם אמנם מדובר בבני זוג, בנישואין כנים וקיום תא משפחתי של ממש, האם קיימת מניעה ביטחונית או פלילית, האם מרכז החיים של בן הזוג הישראלי, המזמין, בישראל, והאם אין שיקולים אחרים שיצדיקו את מניעת קבלתו של המבקש כתושב קבוע בישראל. טענתו של ב"כ העותרים עומדת בניגוד לסעיף 4(1) הנ"ל להוראת השעה, וסותרת את תכליתו של ההליך המדורג. ברור ומובן כי תחנות הביניים הקיימות בהליך המדורג לא נועדו אלא כדי לאפשר לשר הפנים להחליט שלא לשוב ולהעניק את האשרה או ההיתר, בהתאם לסעיף 4(1) הנ"ל, אם יש לכך הצדקה, ולהחזיר את מבקשם למעמדו הקודם".

ואם כך הוא, העותרת, שהייתה תושבת האזור עובר לקבלת הרישיון מסוג א/5, נחשבת כתושבת האזור לצורך חוק הוראת שעה, והוראותיו חלות עליה. כאמור, על פי ההסכמה בין העותרת לבין המשיב, שהושגה במסגרת העתירה הקודמת שהגישה, נחשבת העותרת כמי שקיבלה מעמד של תושב ארעי מסוג א/5, החל מיום 23.11.01. ההסכמה הושגה לאחר כניסתו לתוקף של חוק הוראת שעה, ולפיכך ברור כי העותרת הייתה מודעת למשמעות ההסכמה, היינו, כי לא ניתן יהיה לשדרג את מעמדה למעמד של תושב קבע לנוכח הוראות החוק, שהרי על פי הנוהל המדורג, על מנת להיות זכאי לשדרוג למעמד האמור, על המבקש להיות במעמד של תושב ארעי למשך 3 שנים. מאחר שעל פי המוסכם לעיל, יש לראות את העותרת כמי שהייתה במעמד של תושב ארעי החל משלהי נובמבר 2001, הרי שבמועד כניסתה לתוקף של החלטת הממשלה, מאי 2002, שהוא המועד הקובע לצורך החוק, שהתה העותרת בישראל במעמד של תושב ארעי במשך כחצי שנה בלבד. ואם כך, בעת שנכנסה הוראת השעה לתוקף, לא הייתה העותרת זכאית למעמד של תושב קבע. כל שמוסמך שר הפנים לעשות מאותו מועד ואילך, וזאת מכוחו של סעיף 4(1) הנ"ל, הוא להאריך את תוקפו של היתר השהייה או של רישיון הישיבה שהיה בידיו של תושב האזור ערב תחילתו של החוק. הא ותו לא. משמעות הדבר, כי אין שר הפנים מוסמך לשדרג את המעמד, בהעדר טענה בדבר עיכוב בלתי מוצדק בטיפול בהליך המדורג, לאחר שאושרה הבקשה לאיחוד משפחות (עע"מ 8849/03 דופש נ' מנהל מינהל האוכלוסין במזרח ירושלים).

אינני מקבלת גם את טענתה החלופית של העותרת לפיה מהות בקשתה אינה שדרוג המעמד אלא שינוי רישום מעמדה הפורמאלי, בשל ישיבתה בישראל משנת 1995 ובשל היותה תושבת ארעית משנת 2001, באופו שישקף את המציאות. המדובר, למעשה, בטענה זהה לטענה לעיל, "בשינוי אדרת". העובדה שהעותרת שהתה בישראל כתושבת ארעית, אין בה, כשלעצמה, כדי להעניק לה זכות לישיבת קבע בארץ (בג"צ 2527/03 סועאד אסעיד ואח' נ' שר הפנים). העותרת קיבלה רישיון ישיבה ארעי במסגרת ההליך המדורג, שנועד לאפשר לה להתגורר בישראל פרק זמן על מנת שתוכיח את זכאותה למעמד קבע (בכפוף לאמור בחוק הוראת שעה). על כן, הטענה כי בשל היותה תושבת ארעית מזה שנים, שינוי מעמדה לתושב קבע הוא אקט פורמאלי שאין לראות בו שדרוג המעמד, לאו טענה היא. הרי בזכות ההליך המדורג, ניתנה לעותרת מלכתחילה האפשרות לשהות בישראל כדין. מדובר, אפוא, בטענה מעגלית, אשר הופכת את ההליך המדורג לחסר כל משמעות, ועל כן אין לקבלה.

אכן, הקשיים שהעותרת עומדת בפניהם לנוכח העובדה שלא ניתן לשדרג את מעמדה למעמד קבע לא נעלמו מעיני, אולם חוקיותו של חוק הוראת השעה נבחנה בבית המשפט העליון (בג"צ 7052/03 עדאלה - המרכז המשפטי לזכויות המיעוט הערבי בישראל נ' שר הפנים), ובדעת רוב נקבע כי הוראותיו עומדות במבחנים הנדרשים.

העתירה נדחית. בנסיבות העניין לא אעשה צו להוצאות.

המזכירות תמציא את העתק פסק הדין לב"כ הצדדים, באמצעות פקס.

ניתן היום, כ"ב ניסן תשע"א, 26 אפריל 2011, בהעדר הצדדים.

התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: הורד קובץ לרכישה הזדהה

בעלי דין המבקשים הסרת המסמך מהמאגר באמצעות פניית הסרה בעמוד יצירת הקשר באתר. על הבקשה לכלול את שם הצדדים להליך, מספרו וקישור למסמך. כמו כן, יציין בעל הדין בבקשתו את סיבת ההסרה. יובהר כי פסקי הדין וההחלטות באתר פסק דין מפורסמים כדין ובאישור הנהלת בתי המשפט. בעלי דין אמנם רשאים לבקש את הסרת המסמך, אולם במצב בו אין צו האוסר את הפרסום, ההחלטה להסירו נתונה לשיקול דעת המערכת
הודעה Disclaimer

באתר זה הושקעו מאמצים רבים להעביר בדרך המהירה הנאה והטובה ביותר חומר ומידע חיוני. עם זאת, על המשתמשים והגולשים לעיין במקור עצמו ולא להסתפק בחומר המופיע באתר המהווה מראה דרך וכיוון ואינו מתיימר להחליף את המקור כמו גם שאינו בא במקום יעוץ מקצועי.

האתר מייעץ לכל משתמש לקבל לפני כל פעולה או החלטה יעוץ משפטי מבעל מקצוע. האתר אינו אחראי לדיוק ולנכונות החומר המופיע באתר. החומר המקורי נחשף בתהליך ההמרה לעיוותים מסויימים ועד להעלתו לאתר עלולים ליפול אי דיוקים ולכן אין האתר אחראי לשום פעולה שתעשה לאחר השימוש בו. האתר אינו אחראי לשום פרסום או לאמיתות פרטים של כל אדם, תאגיד או גוף המופיע באתר.

 



שאל את המשפטן
יעוץ אישי שלח את שאלתך ועורך דין יחזור אליך
* *   
   *
 

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

כל הזכויות שמורות לפסקדין - אתר המשפט הישראלי
הוקם ע"י מערכות מודרניות בע"מ