אבו דוגוש (1984) בע"מ נ' יפה מושב שיתופי להתיישבות

החלטה

1.המבקשת עותרת לחיוב המשיבה בהפקדת ערובה להוצאות מחמת היותה חברה בע"מ אשר אין חולק כי מצבה הכלכלי קשה. במקביל להגשת בקשה זו הגישה המבקשת בקשה לדחיית על הסף מחמת התיישנות ומיצוי העילה מחמת אי קבלת היתר לפיצול סעדים בתביעה קודמת התלויה ועומדת בין הצדדים.

עסקינן בתביעה לפיצוי בגין השקעות שהשקיעה המשיבה ליישום הסכם מיום 14.4.00 לביצוע עבודות תשתית בהרחבה ביישוב המבקשת, הסכם שלשיטת המבקשת בוטל בשנת 2004.

2.לטענת המבקשת , בנוסף על החזקה בדבר חיוב חברה בהפקדת ערובה, עסקינן בתובעת אשר הצהירה כי אין לה יכולת כלכלית, אינה משלמת הוצאות משפט שנפסקו לחובתה וסיכויי תביעתה נמוכים.

המשיבה מתנגדת לבקשה בטענות המתייחסות לחיוב תובע "בשר ודם" בהפקדת ערובה להוצאות. המשיבה לא סתרה הטענות בדבר חוסר יכולתה הכלכלית וטענה כי בהליך אחר חוייבה המבקשת בהפקדת ערובה אשר טרם הושבה לה.

לעניין זה הובהר בתשובה כי מדובר בטענה לא נכונה הואיל והושבה הערבות וממילא הוטלה הערובה על המבקשת כתנאי למתן צו מניעה זמני בהליך אחר.

דיון והכרעה

3.בר"ע 10905/07 נאות אואזיס מלונות בע"מ נ' מרדכי (מוטי) זיסר, קבע כב' השופט א' גרוניס כי הכלל הנגזר מהוראות סעיף 353א לחוק החברות הוא כי חברה התובעת מחוייבת להפקיד, לפי בקשת הנתבע, ערובה להוצאות. חזקה זו ניתנת לסתירה אם הוכיחה התובעת כי באפשרותה לשלם הוצאות ההליך או אם נסיבות העניין אינן מצדיקות את חיוב החברה בערובה.

בשיקול השני יובאו בחשבון סיכויי התביעה, האם הבקשה לחיוב בערובה נועדה למנוע תביעה אמיתית של החברה וכן תרומת הנתבע למצבה הכספי של החברה.

ברע"א 10376/07 ל.נ. הנדסה ממוחשבת בע"מ נ' בנק הפועלים בע"מ, חידד כב' השופט ח' מלצר, את היחס בין סעיף 353א לחוק החברות לתקנה 519 לתקנות סדר הדין האזרחי תוך מתן דגש לזכות הגישה לערכאות ביישום ובקביעת שיעור הערובה בנסיבות כל עניין ועניין.

באשר לשיקול הדעת בהפעלת תקנה 519 נקבע שם:

"שיקול הדעת של בית המשפט בבואו להחליט בעניין תקנה 519(א) לתקנות רחב הוא (עיינו: פרשת איברהים, שם, בפסקה 5). בית המשפט מביא בחשבון גם שיקולים נוספים, כגון: סיכויי ההליך, מורכבותו, שיהוי בהגשת התביעה וכן מיהות הצדדים. במסגרת זו ניתן אף משקל למידת תום הלב בנקיטת ההליך. עיינו והשוו: פרשת אויקל; פרשת איברהים, שם, שם; דודי שוורץ סדר דין אזרחי, חידושים, תהליכים ומגמות 99-31, 112-1 (תשס"ז)."

מהוראות חוק החברות ופרשנותו עולה כי אין חולק כי ההוראות המהותיות ביחס לחיוב החברה בערובה להוצאות מחייבות ככלל הטלת ערובה, אלא אם עמדה החברה בנטל להוכיח כי נסיבות העניין או יכולתה הכלכלית מצדיקות להמנע מהטלת ערובה כאמור. בבחינת החריגים, נעזרים בכלי הדיוני של הטלת החיוב בהוצאות, תקנה 519 לתקנות סדר הדין האזרחי, ופרשנותה.

4.    המקרה הנדון הינה דוגמא מובהקת לצורך בשימוש בכלי של הפקדת ערובה להוצאות. עסקינן בחברה אשר כמעט ואינה פעילה, אשר הצהירה על חוסר יכולת לשלם אגרה בהליך זה ואשר הגישה תביעתה בשיהוי ניכר.

המשיבה לא הוכיחה כי מצבה הכלכלי יאפשר לה לשלם את ההוצאות ולא הצביעה על נסיבות אשר מצדיקות המנעות מחיובה בהוצאות. עילת התביעה לא פורטה כנדרש וקיים סיכוי כי התביעה תדחה על הסף.

נהפוך הוא, למרות מצבה הכלכלי הנטען, עלה בידה לגייס 31,250 ₪ לתשלום האגרה ולא טרחה לשלם במקביל הוצאות שנפסקו לחובתה. התנהלות כאמור מלמדת כי במידה ותדחה התביעה יקשה על המבקשת להפרע מהמשיבה.

בנסיבות העניין ולאור שיעור התביעה אל מול הזכות המהותית לפנות לערכאות, יעמוד סכום הערובה על סך של 60,000 ₪.

במידה ולא יופקד הסכום האמור תוך 45 ימים, תדחה התביעה.

במידה ויופקד, תידון הבקשה לדחייה על הסף.

שאלת ההוצאות תבחן בתום ההליכים.