אבו ג'אנם נ' הועדה המקומית לתכנון ולבניה ברמלה

החלטה

לפניי בקשת המבקשת מיום 21.11.13, להארכת מועד לביצוע צו הריסה מנהלי.

המשיב מתנגד לבקשה ובפיו שתי טענות עיקריות: ראשית, נטען כי הבקשה הוגשה לאחר מועד פקיעת הצו, ולא ניתן להאריך צו הריסה לאחר חלוף 30 ימי תקפו. שנית, נטען כי לא הוכח שקיימות נסיבות המצדיקות הארכת המועד.

במהלך הדיון שהתקיים ביום 8.12.13, עלה כי בין הצדדים נטושה מחלוקת באשר למועד פקיעת הצו. בעוד שלפי עמדת המבקשת עמד הצו בתקפו עד יום 2.12.13, הרי לדעת המשיב פקע הצו עוד ביום 14.10.13, והבקשה הוגשה באיחור, לאחר פקיעתו.

לפיכך, יש להכריע בשאלת מועד פקיעת הצו, ולבחון האם יש נפקות למועד זה בענייננו, באופן שישפיע על ההכרעה.

השתלשלות העניינים:

ביום 22.5.12 הוצא על ידי המבקשת צו הריסה מנהלי על פי סעיף 238א' לחוק התו"ב, שהורה למשיב להרוס לפרק ולסלק מן המקרקעין הידועים כגוש 4742 חלקה 3 וגוש 4359 חלקה 91 ברח' אלנור 43 בשכונת ג'ואריש ברמלה, מבנה אשר הוקם ללא היתר, בשטח כולל של כ-660 מ"ר (להלן:צו ההריסה).

בקשה לעיכוב ביצוע או ביטול הצו שהגיש המשיב, נדחתה ביום 30.6.12 על ידי כב' השופטת קוזין.

בהמשך, נתבקשה הארכת מועד בשל סירוב המשטרה להעניק סיוע בביצוע הצו. בהסכמת הצדדים הורה בית המשפט ביום 12.7.12 על הארכת מועד עד יום 30.12.12, באופן שיעוכב הביצוע עד יום 1.12.12, ולאחר מכן יעמדו 30 יום לרשות המבקשת לצורך ביצוע הצו.

למרות ההסכמה, ערר המשיב על ההחלטה האמורה, אך ביום 21.11.12 ניתנה החלטת בית המשפט המחוזי לפיה הערר נמחק, ולמשיב ניתנה ארכה (עיכוב ביצוע) לביצוע הצו למשך 4 חודשים, היינו: עד יום 21.3.13.

ביום 21.3.13 הגיש המשיב בקשה נוספת: "בקשה להארכת מועד לביצוע צו" (כך במקור, ואשוב לעניין זה בהמשך) בנימוק שהוגשה מטעמו בקשה להיתר בנייה. בעקבות זאת הגיעו הצדדים להסכמה שנתקבלה על ידי בית המשפט בהחלטתו מיום 14.4.13: "אני מורה על הארכת תוקפו של צו ההריסה נשוא הליך זה, למשך 60 יום מהיום".

ביום 1.7.13 הגישה המבקשת בקשה נוספת להארכת מועד לביצוע הצו, לנוכח סירוב המשטרה לסייע. הבקשה הוגשה בהסכמה. ביום 2.7.13 ניתנה "הארכת מועד למשך 120 יום נוספים".

הבקשה שבפניי וטיעוני הצדדים

ביום 21.11.13 הגישה המבקשת "בקשה להארכת מועד לביצוע צו הריסה מנהלי", שכן בביקור שנערך בשטח לקראת ביצוע הצו, ביום 17.11.13, הסתבר כי במקום נבנו גדרות ומבנים חדשים המונעים מהמבקשת וקבלן הביצוע להיכנס לשטח ולבצע את צו ההריסה.

ביום 8.12.13 נערך דיון בבקשה. ב"כ המשיב טען כי המועד לביצוע הצו פקע ביום 14.10.13. לדעתו, יש למנות את תקופת חלות הצו באופן הבא: הארכת המועד מיום 14.4.13, חלה עד יום 14.6.13. ממועד זה, יש למנות 120 ימי ההארכה האחרונה שניתנה, מה שמוביל לתפוגת הצו ביום 14.10.13. כיוון שהבקשה הוגשה רק ביום 21.11.13, לאחר שפג תוקף הצו, לא ניתן עוד להאריך את ביצוע הצו. בנוסף, נטען כי המבקשת לא הוכיחה טענתה לגבי הגורם המעכב את ביצוע הצו, שכן לא הוצג מכתב מטעם המשטרה בעניין, פרט למכתב שהוגש בבקשה קודמת שהוגשה ביוני 2012.

ב"כ המבקשת טענה כי טרם חלף המועד לביצוע הצו, שכן תוצאת ההחלטה הקודמת היתה כזו שעיכבה ביצוע הצו למשך 120 יום, שלאחריהם עומדים לרשות המבקשת עוד 30 ימים לביצועו. מניין 30 הימים הסתיים רק ביום 2.12.13 (בחלוף 120 יום מיום מתן ההחלטה- 2.7.13, בצירוף 30 יום נוספים), ואילו הבקשה הוגשה בתוך תקופת תוקף הצו, ביום 21.11.13. לפיכך, ולאחר שהוכיחה המבקשת את הטעם לעיכוב, יש להיענות לבקשה.

הכרעה

לאחר עיון בבקשות ובהחלטות השונות שהוגשו בנוגע לצו ההריסה המנהלי דנן, באתי לידי מסקנה כי צודקת ב"כ המבקשת בטענתה, לפיה טרם חלף המועד להגשת הבקשה, שכן יש למנות את 30 הימים העומדים לרשות המבקשת, החל מתום תקופת האורכה שניתנה למשך 120 יום, החל מיום 2.7.13.

מסקנה זו עולה בבירור מתוך הסכמות הצדדים בשלבים הקודמים של ההליך, לפיהן ניתנו בכל פעם אורכות עד לכניסת הצו לתוקף.

מהשתלשלות העניינים ניתן בבירור להבין, כי בקשותיו של המשיב עד כה נועדו להשיג עיכוב כניסת הצו לתוקף, וכי בהחלטות בית המשפט אכן ניתנו האורכות המבוקשות.