אבו ג'אמע ואח' נ' מדינת ישראל

פסק דין

רקע

1.תביעה כספית על הסך של 2,500,000 ₪, בגין הפרה נטענת של הסכם, שנכרת ביום 8.6.98 בין התובעים 1+2 לבין הנתבעת, למתן הרשאה לתובעים להקים במגרשים 9-11 ביישוב ערערה שבנגב מפעל בטון, אשר יופעל על ידי התובעת 3 – חברה בע"מ שהוקמה על ידם לצורך כך (להלן: "התובעים", ,הנתבעת" ו"ההסכם", בהתאמה).

הנתבעת היא בעליו של המקרקעין נשוא ההסכם, ושולחת ההודעה לצדדים השלישיים, האחראים לפי עמדתה להפרת ההסכם הנטענת, ככל שייקבע כך.

תמצית טענות התובעים

2.תמצית טענות התובעים הינה כדלקמן:

כחודש ימים מחתימת ההסכם, ולאחר שבוצעו פעולות הכנה שעלותן בצידן, נסתבר לתובעים באופן מפתיע, כי על הקרקע נשוא ההסכם קיימת תביעת בעלות של הצדדים השלישיים בתובענה זו, בגינה מנעו הצדדים השלישיים מהתובעים, באזהרות ובאיומים, את ההחזקה בקרקע וכפועל יוצא את מימוש זכותם עפ"י ההסכם.

תביעת הבעלות היתה ידועה לנתבעת זמן רב עובר לכריתת ההסכם עם התובעים, אולם, חרף המשמעות שיש לדבר במגזר הבדואי (אליו משתייכים התובעים וצדדי ג'), הוסתרה עובדה מהותית זו מהתובעים עת נכרת ההסכם.

התובעים עמדו על זכותם למימוש זכותם, במקרקעין שהוקצו להם עפ"י ההסכם, אולם הנתבעת התנערה מחיוביה כלפיהם בטענה, כי הקרקע נקייה ממחזיקים וכי אין מניעה למימוש ההסכם.

רק כעבור למעלה משנה מחתימת ההסכם הודתה לבסוף הנתבעת בעובדת קיומה של תביעת הבעלות האמורה והציעה לתובעים הקצאת מגרשים חלופיים. הצעה זו, לבד מכך שבאה באיחור ולאחר הצגת מצג מתמשך כי מימוש ההסכם בנוגע למגרשים המקוריים כבר נראה לעין, ולבד מכך שהתייחסה למגרשים במיקום בעייתי (בקרבת בתי מגורים, בעוד התובעים התעתדו להקים בהם מבנה תעשייתי), נתלוותה לה דרישה להתחלת תהליך ההקצאה מחדש, לרבות תוספת תשלום בגין הפרש בין ערכי הקרקעות עבור הוצאות פיתוח.

מעשיה ו/או מחדליה של הנתבעת מהווים הפרת חוזה, הפרת חובת תום הלב וחובות המוטלים על רשות ציבורית, רשלנות ואף תרמית, ובהתנהגותה גרמה לתובעים נזקים בגין הוצאות השקעה בקרקע, הוצאות השקעה בהקמת המפעל ואבדן רווחים.

תמצית טענות הנתבעת

3.תמצית טענות הנתבעת הינה כדלקמן:

המקרקעין נשוא ההסכם היו בעבר הרחוק חלק מאדמות בהן טענו הצדדים השלישיים (יחד עם עוד אחרים) לזכויות, ולפיכך הוגשו בגינן תזכירי תביעה לפקיד ההסדר. במהלך השנים 1982 ו-1983 נחתמו הסכמים בין הנתבעת לצדדים השלישיים לקבלת פיצוי כספי וקרקעות לעיבוד, בתמורה לוויתור על הזכויות בקרקע והקנייתן באופן סופי ומוסכם למדינה [הפיצוי ניתן במסגרת חוק רכישת מקרקעין בנגב (יישום חוזה השלום עם מצרים), תש"ם-1980 (להלן:"חוק השלום"), הקובע תעריפי פיצוי גבוהים מן הרגיל, כמחווה מצד מנהלת הביצוע, על אף שדובר במקרקעין המצויים מחוץ לתחום תחולתו של חוק השלום].

אמנם, העלו הצדדים השלישיים מעת לעת טענות מטענות שונות הנוגעות להעדר קבלת מלוא התמורות המגיעות להם עפ"י ההסכמים שנכרתו עימם, והם אף עשו מספר ניסיונות למנוע בכח את עבודות הפיתוח אשר בוצעו ע"י הנתבעת, אולם, הצדדים השלישיים לא נקטו מעולם בהליך משפטי שמטרתו לחלוק על זכות המדינה בקרקע. כל טענותיהם כוונו לשיעור התמורות שקיבלו ואף ניסיונותיהם להפריע בכח לא צלחו ועבודות הפיתוח הושלמו. בחודש 2/04 נרשמה זכותה של הנתבעת כבעלים על הקרקע נשוא התובענה.

התובעים ידעו על תביעת הבעלות של הצדדים השלישיים, אולם יש לציין כי אין היא מתייחסת למקרקעין נשוא התובענה, כי אם למקרקעין אחרים. ידיעת התובעים על המצב בשטח לאשורו, ואף טוב יותר מן הנתבעת, מתיישבת היטב עם היותם תושבי ערוער אשר להם היכרות רבת שנים עם הצדדים השלישיים, ואשר מתגוררים בשכנות למגרשים נשוא התובענה. מכל מקום, בטרם אושרה עסקת ההקצאה ע"י מוסדות הנתבעת, בוצעה בדיקה פיזית של הקרקע שהעלתה כי היא פנויה.

התובעים לא עשו להקטנת נזקיהם, לרבות בכך שלא פעלו בהתאם להוראות ההסכם המאפשר ביטולו בתוך 30 יום ממועד כריתתו, במצב בו ישנם מחזיקים זרים בקרקע, ובכך שלא השלימו את הליך הקצאת המגרשים החלופיים, שהוצעו להם לפנים משורת הדין.

אין יריבות בין הנתבעת לתובעת 3, שכן ההסכם נכרת עם התובעים 1 ו-2 בלבד.

תמצית טענות הצדדים השלישיים

4.תמצית טענות הצדדים השלישיים הינה כדלקמן: