אבו גזר נ' מדינת ישראל

1. לפניי בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי מרכז-לוד בע"פ 44411-06-15 (כב' השופטים א' טל, נשיא; ש' ברונשטיין; ו- ד' עטר), מיום 20.2.2018, במסגרתו נדחה ערעורם של המבקשים על הכרעת דינו של משפט השלום ברמלה בת"פ 25390-04-11 (כב' השופטת ל' (שיפמן) פרנקל), מיום 24.2.2014, ועל גזר דינו, מיום 4.5.2015.

           ביום 9.4.2018, נדחתה בקשת המבקשים להורות על עיכוב ביצוע העונשים שהושתו עליהם בבית משפט השלום, ושאושררו בפסק דינו של בית המשפט המחוזי.

רקע והליכים קודמים

2. נגד המבקשים, בעל ואשה, הוגש כתב אישום המייחס להם עבירת כניסה לישראל שלא כחוק, לפי סעיפים 12(1) ו-1(ב) לחוק הכניסה לישראל, התשי"ב-1952(להלן: חוק הכניסה לישראל), לאחר שנמצא כי הם שהו ביום 16.3.2011 ברמלה, מבלי שהיו בידם אישורי כניסה ושהייה בישראל. בקשתם לעכב את ההליכים הפליליים נגדם, לפי סעיף 231 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשנ"ב – 1982, נדחתה על ידי היועץ המשפטי לממשלה, ביום 13.1.2014. ביום 24.2.2014, הורשעו המבקשים בנטען בכתב האישום, על פי הודאתם, אך טענו כי יש לבטל את ההרשעה מחמת הגנה מן הצדק. זאת, נוכח נסיבות אישיות מיוחדות בעניינם, ובעיקר עקב המתנתם להחלטת הוועדה המקצועית המייעצת לשר הפנים, לפי סעיף 3א1 לחוק האזרחות והכניסה לישראל (הוראת שעה), התשס"ג- 2003 (להלן: הוועדה ההומניטרית או הוועדה) בבקשתם לקבל מעמד בישראל. ביום 15.4.2015, ומשדחתה הוועדה ההומניטרית את בקשת המבקשת, ניתן גזר דינם של המבקשים.

3. במסגרת גזר הדין קבע בית משפט השלום, כי כניסה לישראל שלא כדין פוגעת בזכותה של מדינת ישראל לשמור על גבולותיה ולהגן על שעריה מפני כניסתם של זרים; באינטרסים הביטחוניים של המדינה; ומכבידה על פעילות הרשויות האכיפה. יחד עם זאת, נקבע, כי מידת הפגיעה של מעשי המבקשים בערכים החברתיים המוגנים איננה משמעותית, נוכח הנסיבות האישיות בעניינם: העובדה שהמבקשת מתגוררת בישראל מאז הייתה כבת 3 שנים, והיא, וכן חמשת ילדיהם המשותפים של המבקשים, גדלו והתחנכו בישראל; המבקש שוהה בישראל שנים רבות, ולטענתו הוא הגיע לישראל בשל סכנה הנשקפת לחייו בשטחי הרשות הפלסטינית, עקב היותו סייען למשטרת ישראל; כאשר למבקש שלושה ילדים נוספים מאשתו הראשונה המנוח, השוהים בישראל.

           עוד התייחס בית משפט השלום בגזר דינו למדיניות הענישה הנוהגת ולנסיבות המיוחדות הנוגעות לביצוע העבירה, ובין היתר, ציין את העובדה כי פניית המבקשת לוועדה ההומניטרית נדחתה; כי המבקש הורשע בעברו בשהייה בלתי חוקית בישראל, זמן רב לאחר שסיים לשתף פעולה על גורמי הבטחון; וכי העתירה, השנייה במספר, שהגיש המבקש לבית משפט זה בשבתו כבית משפט גבוה לצדק, אשר עניינה קבלת מעמד לישראל עקב סכנה מוחשית לחייו, נדחתה, וזאת, בין היתר עקב חוסר נקיון כפיים (בג"ץ 4842/06 פלוני נ' שר הפנים (11.4.2007) (להלן: העתירה השנייה). לאחר מכן, ובמסגרת בחינת הנסיבות שאינן קשורות לביצוע העבירה נקבע, כי המבקשים, כמו גם ילדיהם, יפגעו אם יוטל עליהם עונש מאסר בפועל; כי הוועדה לבחינת טענות למאוימות על רקע שיתוף פעולה עם ישראל בחנה, פעמיים, את פניית של המבקש לקבלת היתר שהייה, וקבעה כי לא נשקפת סכנה לחייו אם ימשיך להתגורר בשטחי הרשות הפלסטינית; כי נסיבות חייהם של המבקשים קשות; כי אמה ואחותה של המבקשת קיבלו מעמד בישראל ומתגוררות בה, ואין לה משפחה במקום אחר; וכי למבקשים עבר פלילי, הכולל 4 עבירות של גניבה בעניינה של המבקשת ו-5 עבירות שונות בעברו של המבקש, הכוללות הרשעה בשתי עבירות של שהייה שלא כדין בישראל, אשר לא הרתיעו אותו מלהמשיך ולשהות במדינה.

4. לאחר זאת, ובהתאם לתיקון גזר הדין מיום 4.5.2015, הושתו על המבקש 29 ימי מאסר בפועל, לאחר ניכוי ימי מעצרו. בנוסף, הוטלו על שני המבקשים שלושה חודשי מאסר על תנאי, לבל יעברו במשך שלוש שנים עבירות על חוק הכניסה לישראל או נסיון לעבור אותן; והתחייבות להמנע מלעבור על חוק הכניסה לישראל, למשך שנתיים, על סך 2,000 ש"ח או 4 ימי מאסר תמורתה.

5. ביום 12.6.2015, ערערו המבקשים לבית המשפט המחוזי מרכז-לוד (להלן: בית המשפט המחוזי) על הכרעת דינו וגזר דינו של בית משפט השלום. מאחר שטרם ניתנת החלטת הוועדה ההומניטרית בעניינו של המבקש, נדחה הדיון בערעור מספר פעמים, לבקשת המבקשים, עד לקבלת החלטת הוועדה ההומינטרית, מיום 20.3.2017, הדוחה את בקשתו. במסגרת החלטת הוועדה נקבע, כי הבקשה היא, הלכה למעשה, בקשה לאיחוד משפחות, ואין בכך כדי להוות טעם הומניטרי; כי ילדי המבקש, מנישואיו הראשונים, השוהים בישראל, הינם בגירים ולפיכך אינם זקוקים לטיפולו; וכי ילדי המבקש מנישואיו הנוכחיים למבקשת יכולים להיות מטופלים על ידי המבקשת עצמה. עוד הודגש בהחלטה, כי טענות המבקש בדבר איומים על חייו נדחו על ידי בית המשפט, וכי משטרת ישראל מתנגדת כי ינתן לו היתר שהייה בישראל, נוכח מעורבותו בפלילים.

           המבקש השיג על החלטת הוועדה ההומניטרית וטען, כי בקשתו אינה מהווה בקשה לאיחוד משפחות, וכי הוועדה טעתה בדבריה, כי ילדיו המשותפים עם המבקשת יכולים להיות מטופלים על ידה, שעה שהיא עצמה נעדרת מעמד בישראל (להלן: בקשת ההבהרה). משום המתנת המבקש למענה הוועדה לבקשת ההבהרה, נדחה שוב הדיון בערעור, עד ליום 20.2.2018.