אבו גוש נ' מנהל מקרקעי ישראל ירושלים

פסק דין

בקשה לביטול צו פינוי שניתן על ידי המשיב על פי סעיף 4 לחוק מקרקעי ציבור (סילוק פולשים) התשמ"א-1981 (להלן: "החוק").

רקע כללי וטענות הצדדים

רשות הפיתוח שהמשיב מנהל עבורה את המקרקעין, הינה הבעלים של המקרקעין הידועים כחלקה 18 בגוש 30484, הנמצאים בסמוך לגבול קיבוץ קריית ענבים. המקרקעין הוחכרו בעבר לארגון אכסניות הנוער בישראל (להלן: "ארגון הנוער"), אולם בעקבות שריפה שאירעה במקום בשנות ה-90', ננטשה האכסניה ולא חזרה לפעילות עד היום.

לטענת המשיב, בחודש יולי 2012 נודע לו על כך שהמבקש פלש למבנים נטושים במקרקעין; בחודש ספטמבר 2012 נמסרה למבקש התראה לפינוי המקרקעין; ביום 21/10/2012 ניתן צו לסילוק יד ולפינוי מקרקעי-ציבור על ידי המשיב לפי החוק נגד המבקש; בעקבות צו זה, הגיש המבקש בקשה זו לביטול הצו.

לטענת המבקש, הצו הוצא שלא כדין ממספר טעמים: מדובר בנכס נטוש ללא כל חיבור לחשמל או למים ואינו מטופל על ידי רשות כלשהי; המשיב ידע על דבר פלישתו למקרקעין מלפני זמן רב, למעלה מ-6 חודשים ממועד הפלישה; הוא ומשפחתו מחזיקים ומתגוררים במקום למעלה מ-36 חודשים; המקרקעין נשוא ההליכים, אף שהם רשומים בבעלות המדינה, הינם בגדר מקרקעי-ציבור משום שהוחכרו לגוף עסקי פרטי; המשיב עושה שימוש לרעה בהליכים שבחוק על מנת לשרת אינטרסים זרים מובהקים?; המשיב אינו נוהג בתום לב ומבקש להפעיל לחץ עליו; המשיב לא קיים את זכות השימוע העומדת למבקש בטרם מתן הצו.

דיון ומסקנות

לאחר שנתתי את דעתי לטענות הצדדים, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות.

סעיף 4 לחוק קובע :

"4.(א)תפס אדם מקרקעי ציבור, ושוכנע הממונה, לאחר שעיין בדין וחשבון בכתב מאת פקח שביקר במקום ועל סמך מסמכים לענין הזכויות במקרקעי הציבור ולאחר שנתן לתופס הזדמנות לטעון את טענותיו לפניו, כי תפיסתם היתה שלא כדין, רשאי הממונה, בתוך שישה חודשים מיום שהתברר לו כי התפיסה היתה שלא כדין, ולא יאוחר משלושים ושישה חודשים מיום התפיסה, לתת צו בחתימת ידו, הדורש מהתופס לסלק את ידו ממקרקעי הציבור ולפנותם, כפי שקבע בצו ועד למועד שקבע בו (להלן – מועד הסילוק והפינוי), ובלבד שהמועד האמור לא יקדם מתום שלושים ימים מיום מסירת הצו".

סעיף 5 ב' לחוק קובע:

הוספת סעיף 5א

"5ב.(א)הרואה את עצמו נפגע ממתן צו, רשאי לפנות לבית משפט השלום שבתחום שיפוטו נמצאים מקרקעי הציבור שהצו חל עליהם, עד למועד הסילוק והפינוי הקבוע בצו, כדי להוכיח את זכותו להחזיק במקרקעי הציבור; הוכיח את זכותו כאמור, יבטל בית המשפט את הצו ואת הפעולות שנעשו מכוחו" (ההדגשה שלי .ע.ע).

מהוראת סעיף 5 הנ"ל עולה כי הזכות לבקש ביטול הצו נועדה על מנת לאפשר לנפגע "להוכיח את זכותו להחזיק במקרקעי הציבור", ורק אם הוכיח זכות כאמור, יבטל בית המשפט את צו הפינוי ואת הפעולות שנעשו מכוחו.

בענייננו, אין מחלוקת שהמקרקעין נשוא הבקשה הינם בבעלות המדינה, ודומה גם כי אין מחלוקת שלמשיב אין כל זכות כדין במקרקעין אלה, לא מכח בעלות ולא מכח חכירה.

בנסיבות אלה ניתן לקבוע כבר עתה כי, בכל מקרה, המבקש לא עומד בתנאי הבסיסי והמהותי בכדי שיוכל לזכות בסעד לביטול צו הפינוי על פי סעיף 5 ב' לחוק, שכן כאמור, אין מחלוקת שלמבקש אין כל זכות כדין להחזיק במקרקעין נשוא הבקשה.

זאת ועוד, לא מצאתי בסיס מוכח לטענות המבקש כנגד חוקיות צו הפינוי ותקפותו.

אשר לטענת המבקש שלפיה הוא מחזיק במקרקעין במשך כ-5 שנים והמשיב ידע על כך לפני זמן רב, למעלה מ-6 חודשים מיום הוצאת הצו: בעניין זה נמסרו גרסאות לא עקביות מצד המבקש; בסעיף 1 לבקשתו ציין המבקש כי הוא מחזיק במקרקעין במשך יותר מ-3 שנים, בעוד שבתצהירו (סעיף 2) הוא ציין כי הוא מחזיק במקרקעין במשך כ-5 שנים.

במהלך חקירתו, כשנשאל המבקש בעניין זה, הוא השיב כי זה היה מלפני שנת 2009, וכשנתבקש לפרט הוא מסר: "ת. הסברתי את זה עכשיו. במדויק, אם תשאל אותי בן כמה אני עד היום אני לא יודע בן כמה אני. יש לי בעיה כזאת. אני מוגבל בכמה דברים".

זאת ועוד, במהלך חקירתו מסר המבקש כי הוא שהה במאסר במשך 15 חודשים, מסוף שנת 2007 עד ינואר 2009 (ראו: עמ' 5 לפרוטוקול הדיון, ש' 11-12).