פסק דין
מבוא
התובע, יליד 1958, נפגע ביום 16.11.2006 בעת שצעד על המדרכה לכיוון ביתו בכפר אבו גוש. על פי תיאורו, מכונית חולפת שצפרה גרמה לו להסב את ראשו, הוא נתקל במיתר שתמך בעמוד חשמל, נפל על המכונית, לאחר מכן על המדרכה, ונחבל.
לאור הכרעתו של כב' השופט כרמי מוסק מיום 3.6.2010 לפיה האירוע הינו "תאונת דרכים" כהגדרתה בחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975, (להלן – החוק), ולאחר שהנתבעת מחקה בהסכמה בקשת רשות ערעור בסוגיה זו (הגם ששמרה על זכותה לטעון לגבי החבות בתום ההליך), גדר המחלוקת שבפנינו הוא גובה נזקו של הנפגע.
הנכות הרפואית
התובע מתאר בתצהירו כי נפגע בראש, בפנים, בכתף שמאל ובגב התחתון, וכי סבל מטשטוש ראייה בעיקר בעין שמאל.
המוסד לביטוח לאומי הכיר בתאונה כתאונת עבודה. התובע נבדק בוועדה רפואית של המוסד לביטוח לאומי וזו קבעה לו ביום 13.12.10 נכות צמיתה בשיעור 15% החל מ - 1.7.08, תוך שהיא קובעת כי מצבו הקליני מתאים ל - 20% לפי סעיף 41(1) א' לתקנות המל"ל, מהם יש לנכות 10% בשל מצב קודם עקב פריקות חוזרות בעברו. בנוסף ל - 10% הנכות הרפואית, קבע המוסד לביטוח לאומי כי יש להפעיל את תקנה 15 במלואה, שכן "הפגיעה מקשה עליו לעסוק בעבודתו ערב הפגיעה כמלצר". לקביעה זו, שהינה "קביעה על פי דין" לפי סעיף 6ב לחוק, לא הובאו ראיות לסתור, ועל כן, יש לראות את הנכות הרפואית כעומדת על 10%. קודם לקביעת הנכות הצמיתה קבעה ועדת רפואית של המוסד לביטול לאומי לתובע, נכות זמנית מיום 16.2.07 עד 31.5.07 בשיעור של 50% ומיום 1.6.07 עד 30.6.08 בשיעור של 20%. (נכות זו נקבעה כיוון שהתובע היה מועמד לניתוח).
התובע צירף לתצהירו אישורי מחלה מאת רופא קופת חולים בסך כולל של 46 ימים.
הנזק הלא ממוני
בהתאם לתקנות פיצויים לנפגעי תאונות דרכים (חישוב פיצויים בשל נזק שאינו נזק ממון), התשל"ו – 1976, אני פוסקת לתובע פיצוי בסכום מעוגל של 16,000₪ הכולל פיצוי עבור אחוזי הנכות בניכוי גיל.
הפסד ההשתכרות
במועד התאונה היה התובע בן 48, וכיום בן 54. עובר לתאונה עבד במשך שלושה חודשים כמלצר במלון נווה אילן, ושכרו הממוצע עמד על כ-4700 ₪ (ולאחר שיערוך 5,382 ₪). במהלך חייו הבוגרים לא עבד באופן רצוף. על פי עדותו ביום 18.12.2011, במענה לשאלת ב"כ הנתבעת לגבי היחס בין הזמנים בהם עבד לבין הזמנים בהם קיבל הבטחת הכנסה, השיב התובע: "אפשר להגיד חצי" (עמ' 3' ש' 5-8 לפרוטוקול).
על פי עדותו, סיים התובע את לימודיו לאחר כיתה י' ועבד בעבודות מזדמנות. בין היתר עבד בשנים 2001 ו- 2002 בתיקון מכוניות ובשנים 2003 ו-2004 ישב בכלא, השתחרר במאי 2005, (עמ' 2 ש' 10) ובמשך שנה וחצי לאחר מכן עבד בתחום הבנייה (עמ' 3 ש' 16).
התובע טוען כי לאחר התאונה לא שב לעבודתו כמלצר, ולא עבד במשך כחצי שנה, עד לחודש מאי 2007. בחודש זה החל בעבודת אבטחה, שנמשכה כשנה, ומאז שוב יצא ממעגל העבודה ולא הצליח לשוב אליו למרות ניסיונותיו. התובע טוען כי הפסיק את עבודתו כמלצר היות וזו דורשת מאמץ פיזי שלא יכול היה לעמוד בו לאחר התאונה. התובע טוען כי פוטר מעבודתו כמאבטח לאחר שהמעביד גילה את מגבלותיו הפיזיות. עוד טוען, כי בגילו לא יוכל עוד למצוא עבודה, ועל כן הוא תובע פיצוי בגין הפסד השתכרות מאז התאונה (למעט תקופה של 13 חודשים בהם עבד כמאבטח), ועד היום, וכן בגין אבדן כושר ההשתכרות מכאן ולהבא עד לגיל הפרישה.
הנתבעת טוענת, כי התנהלותו התעסוקתיות של התובע לאחר התאונה אינה שונה מהותית מזו שהייתה קודם לתאונה, קרי: התובע מתקיים מהבטחת הכנסה לאורך רוב שנותיו התעסוקתיות. כמו כן, סבל התובע מבעיות רפואיות אחרות עובר לתאונה וללא קשר אליה.
לאחר שבחנתי את טענות הצדדים, הגעתי לכלל מסקנה כי אין בנסיבות העניין כדי לשכנע במאזן ההסתברויות הדרוש במשפט האזרחי, כי אי חזרתו של התובע למעגל העבודה, הינה תוצאה של תאונה.
במרוצת חייו הבוגרים, התובע לא עבד במשך פרקי זמן משמעותיים, ועברו רצוף הפסקות עבודה רבות ועיסוק בעבודות מזדמנות. הנכות הרפואית שקבע לו המוסד לביטוח לאומי בשיעור 10%, על אף שהיא מצטרפת לנכות קודמת אין בה כדי להוות מחסום תעסוקתי. לכך יש להוסיף את העובדה שחודשים ספורים לאחר הפגיעה התובע שימש למעלה משנה בתפקיד של מאבטח ולא השתכנעתי כי פיטוריו מעבודה זו נבעו מקשיים פיזיים עקב התאונה.
יחד עם זאת, שוכנעתי כי התאונה היא זו שגרמה להפסקת עבודתו כמלצר ולכן יש לפצותו על תקופת אי הכושר וכן על תקופה נוספת לשם הסתגלות ומציאת עבודה חדשה. בגין תקופה זו אני פוסקת לתובע פיצוי בסכום של 22,000 ₪ בהתאם לשכרו המשוערך בעת התאונה.
באשר לגריעה מכושר ההשתכרות בעקבות התאונה, לאור השכלתו של התובע וסיכוייו להשתלב בעיקר בעבודות פיזיות, ולאור מצבו הרפואי קודם לתאונה, יש להעמיד את שיעור הגריעה מכושר ההשתכרות על שיעור הנכות הרפואית וזאת על אף קביעתי לעיל לפיה לא מצאתי בנסיבות העניין הצדקה ליציאה ממעגל העבודה בעקבות התאונה.
יחד עם זאת, לא מצאתי הצדקה להעמיד את בסיס השכר לשם קביעת הגריעה מכושר ההשתכרות, על שכרו של התובע בשלושת החודשים בהם עסק כמלצר עובר לתאונה. לאור עברו התעסוקתי של התובע ולאור חוסר הקביעות המאופיינת בעבודת המלצרות, אין לקבוע את כושר ההשתכרות של התובע לפי השתכרותו בשלושה חודשים בודדים עובר לתאונה. מטעמים אלו אני מעמידה את בסיס ההשתכרות לשם הפיצוי לאחר תקופת אי הכושר וההסתגלות, בדרך של אמדן, על סך של 4000 ₪.