החלטה
בהחלטתי מיום 17.4.14 עמדתי על כך שהבקשה הוגשה בחלוף המועד הקבוע בתקנות התכנון והבניה (סדרי דין בבקשות לעניין צו הריסה מנהלי) התש"ע-2010 (להלן: "התקנות").
בנוסף, ציינתי כי המבקש לא פירט מהי זכותו המוכרת ב-6 המבנים, נשוא צווי ההריסה המנהליים, וכי לא ניתן להסתפק באמירתו האמורפית כי מדובר ברכוש המבקש "ובני משפחתו".
עמדתי על כך שאדם אינו יכול לבקש סעד עבור אחר, זולתו, וככל שיש טענה מצד מי מבני המשפחה האחרים, כי קיימת להם זכות מוכרת ביחס לאיזה מבין המבנים, עליהם להגיש בקשה מתאימה, ולחילופין, לבקש לצרף עצמם לבקשה זו, לרבות על דרך של צירוף תצהירים נלווים.
כן הבלטתי בהחלטתי את העובדה כי על פניו, ניסיונו של המבקש לסמוך יהבו על "הרשאה כתובה" מאת המשיבה לעשות שימוש חקלאי במקרקעין, אינו מחוור. זאת, מאחר שבהתאם להוראת סעיף 12 להסכם, שימוש כאמור חייב שייעשה רק אם הוא עולה בקנה אחד עם תכניות המתאר וייעוד המקרקעין.
זאת - כך כתבתי - עוד בטרם נתתי דעתי לכך שלא הוכח כי הבנייה בוצעה במקרקעין שייעודם לשימוש חקלאי, וכי המבקש כלל אינו חתום על ההסכם אשר צירף (וממילא, המשיבה בהסכם אינה המשיבה בהליך דנא).
בסיפת ההחלטה ציינתי כי אין בפי המבקש טענה כי איזה מבין המבנים נבנה כדין, ואף באשר לעילה שעניינה השאלה האם ביצוע הצו אינו דרוש למניעת עובדה מוגמרת, לא פירט המבקש אימתי נבנה כל אחד מהמבנים.
לאור האמור, קבעתי כי המבקש ייתן הבהרות לכל האמור.
ב"הודעה" שהוגשה מטעם המבקש היום, נטען כי המועד להגשת הבקשה לא חלף, מאחר שאין למנות את ימי החג במניין הימים הקבוע בהוראות הדין.
לא ברור מניין שאב המבקש מסקנה זו, ואולם, כפי שציינתי בהחלטתי, לא בזה העיקר.
בכל הנוגע לשאלת קיומה של זכות מוכרת ביחס לכלל המבנים - טען המבקש כי המבנים הינם "רכושו האישי במשותף עם יתר בני המשפחה המונים עשרות נפשות, אשר לא ראו לפנות לביהמ"ש בשלב זה" (ס' 3.1 לבקשה). המבקש הוסיף וטען כי "הסעד המבוקש הינו עבורו בלבד ולא עבורם של אחרים" (ס' 3.2 לבקשה).
המבקש הוסיף וטען כי הוא נשא בחלק נכבד מעלות הקמת המבנים, וכי הריסת המבנים תפגע בו "בשל אובדן ההשקעה, אובדן הרווח הצפוי, או ההנאה המתקבלת מאותן סוללות עפר ו/או המבנים האמורים" (ס' 3.3 לבקשה).
באשר למועד בניית המבנים, ציין המבקש כי למצער לפני כ-3 חודשים, הסתיימה בניית כלל המבנים, תוך שפירט כי לגבי חלקן, הסתיימה הבנייה במועד מוקדם יותר.
אין במפורט בהודעה, הבהרה כלשהי שיכולה להצביע על זכותו המוכרת של המבקש במבנים, נשוא צווי ההריסה המנהליים, כמצוות נוסח התוספת הראשונה לתקנות. העובדה כי המבקש השקיע סכום משמעותי בבניית המבנים, אינה מאיינת את ההכרח שבקבלת היתרי בנייה. בהקשר זה, לא ברורה טענת המבקש כי המבנים נשוא צווי ההריסה תואמים את הייעוד החקלאי החל על המקרקעין. זאת, מאחר שאף אם ייעוד המקרקעין הינו חקלאי, ובכך אין אנו חיים אלא מפי המבקש, הרי לא ברור כיצד, למצער, ביחס למבנים הבנויים קונסטרוקציית ברזל, סומך המבקש יתדותיו, שעה שהוא מציין כי אין צורך בקבלת היתרים כדין.
על פי הוראות תקנה 6 לתקנות הנ"ל, ביהמ"ש לא ידון בבקשה שלא התקיימו בה התנאים הקבועים בתקנות, אלא מנימוקים מיוחדים שירשמו.
חרף האמור, סבורני כי ראוי במקרה דנא לדון בבקשה לגופה, תוך שהתרופה לאי העמידה בתקנות, יכולה לבוא לידי ביטוי בדרך של פסיקת הוצאות הולמות, אשר פגיעתן במבקש פחותה ומידתית יותר. בחשבון פסיקת ההוצאות אפשר כי ביהמ"ש ייקח בחשבון כי עיתוי מועד הגשת הבקשה פגע, ככל שכך אומנם יוכח, בהיערכות המשיבה לביצוע הצו ובעלויות הכספיות שנגזרו מכך.
קובע לדיון בנוכחות המצהירים ליום 7.5.14 בשעה 13:30.
המשיבה תגיש תגובתה עד ליום 4.5.14 בשעה 12:00.
בין היתר, בשים לב לאמור לעיל, ועל רקע העובדה כי מדובר ב-6 צווי הריסה מנהליים, שבעיכובם חפץ המבקש, הריני מורה על עיכוב ביצוע הצווים בכפוף להפקדה בסך 36,000 ₪ (שהינה מכפלת 6,000 ₪ ביחס לכל מבנה, כהגדרתו בכל אחד מצווי ההריסה המנהליים), במזכירות בית המשפט, להבטחת הוצאות המשיבה היה ותידחה הבקשה.
חרף העובדה שטענות המבקש אינן משקפות כאמור מסד סדור, המצדיק על פניו ביטול או עיכוב הצווים, בהתאם לעילות המוגדרות הנקובות בסעיף 238א(ח) לחוק התכנון והבניה, יודגש כי סכום ההפקדה נוטה לקולא, ביחס לכל אחד מהמבנים, וזאת על רקע מספר המבנים בהצטברם.