פסק דין
מונחת בפניי בקשה שהוגשה ביום 25.5.14, שכותרתה "בקשה דחופה לעיכוב ביצוע החלטה צו הריסה מנהלי". במסגרת הבקשה טען המבקש כי מדובר במבנה ישן "שנערך לו שיפוץ כללי על מנת להפכו למסגד שישמש לתפילה, ובין היתר, לאפשר לשבט שלם שמונה 700 נפשות, להתפלל לצרכי דת בלבד" (ראה גם ס' 1 לסיכומי המבקש).
נוכח האמור, ומאחר שנטען כי בני שבטו של המבקש מצויים בהליך הסדרת התיישבות קבע, מול הרשות להסדרת התיישבות הבדואים בנגב, נתבקש ביהמ"ש להורות על עיכוב ביצוע צו הריסה מנהלי, שהוצא על ידי המשיבה, כנגד המבנה נשוא הבקשה, מכוח סעיף 238א לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה-1965.
המבקש טען עוד כי בשים לב לעובדה שבתיק אחר, ניתנה על ידי המשיבה הסכמה לדחיית מועד ביצוע צו ההריסה, כי יש מקום לגזור גזירה שווה אף למקרה דנא.
המבקש עמד על הזכות לחופש הפולחן הדתי, ואף בכך ראה עילה לבקש עיכוב ביצוע צו ההריסה.
בהחלטתי מאותו היום ציינתי כי בהתאם להוראות תקנות התכנון והבניה (סדרי דין בבקשות לעניין צו הריסה מנהלי) התש"ע-2010 (להלן: "התקנות"), וכמצוות נוסח התוספת הראשונה, היה על המבקש לפרט מהי זכותו המוכרת במבנה נשוא צו ההריסה, כתנאי להגשת הבקשה, אך זאת לא מצאתי.
מעבר לכך, ציינתי כי לא זו בלבד שהמבקש לא פירט אימתי בוצע השיפוץ, ולא עיגן בקשתו באסמכתאות מתאימות, אלא שבהתאם להלכה הפסוקה, הקמת מבנה חדש תחת זה הישן, אף היא תיחשב כהקמת "בנין", כמובנו בסעיף 1 לחוק התכנון והבניה.
באשר לטענה כי המבנה נועד לשמש בסופו של יום כבית תפילה, הבהרתי כי אין בכך כדי להעניק חסינות מפני ביצוע עבירות. השיקולים בחוק התכנון והבניה הנדרשים עובר להוצאת צו הריסה מנהלי, או ביחס לעילות ביטולו, תקפים ביחס לכל סוגי המבנים, ומקום פולחן דתי בכללם.
בכל הנוגע להיקש אותו ביקש המבקש ללמוד מארכה שניתנה על ידי המשיבה ביחס לצו שניתן במקרקעין סמוכים, ציינתי כי מקורו של ההליך באותו מקרה נעוץ בצו הריסה שיפוטי, בעוד אשר בעניינינו מדובר בצו הריסה מנהלי המוצא מכוחו של סעיף 238א לחוק התכנון והבניה, ואשר תכליתו לשמש מענה מיידי, יעיל ומהיר נגד בניה בלתי חוקית המצויה באיבה, תוך מניעת יצירת עובדות מוגמרות בשטח, שאחר מעשה יהא קשה לשנותן.
לא זהו הרציונל המנחה צווי הריסה שיפוטיים. בנסיבות אלה, השוני בין תכלית ההליכים, גוזר מסקנה נפרדת ביחס לתוצאתם.
חרף האמור, הוריתי על הגשת תגובה על ידי המשיבה, ובה בעת, קבעתי מועד לדיון.
בתגובת המשיבה מיום 28.5.14 טענה המשיבה, תחילה, כי בהעדר הוכחת זכות מוכרת במקרקעין, נעדר המבקש זכות עמידה בהגשת הבקשה, וכי הבקשה הוגשה בחוסר תום לב, שעה שהמבקש לא פירט גרסתו במלואה, בפרט בהיבטים העובדתיים הדרושים לביסוס טענותיו.
לגופו של עניין, טענה המשיבה, בניגוד לגרסת המבקש, כי ביום 8.5.14 גילה המפקח מטעמה כי טרם הושלמה בניית שלד המבנה, וכי עבודות הבנייה היו בעיצומן, תוך שצורפו תמונות התומכות באמור, כמו גם בהיות המבנה לא מאוכלס אותה עת.
לאור האמור, נטען כי גרסת המבקש בדבר השיפוץ הלכאורי שנערך למבנה ישן, אינה הולמת את העובדות כהווייתן, ולא בכדי התחמק המבקש מלנקוב במועד מוגדר ומדויק אימתי אירע השיפוץ הנטען על ידו. מכל מקום, בשים לב לעובדה המשתקפת מן התמונות, לפיה, ביום 8.5.14 לא היה המבנה מאוכלס, ואף נעדר קורת גג ורצפה, בוודאי שלא חלפו המועדים הקבועים בדין להוצאת צו ההריסה המנהלי.
באשר לטענה כי מתנהל משא ומתן מול הרשות להסדרת התיישבות הבדואים בנגב, נטען על ידי המשיבה כי הלכה פסוקה היא שאין בעצם ניהול משא ומתן כאמור, כדי להוות עילה לעיכוב או ביטול צו ההריסה המנהלי. כך או אחרת, אין חולק כי אין למבנה אופק תכנוני בהישג יד, שכן, המבקש עצמו ציין כי עיכוב הביצוע מבוקש אך לתקופת ביניים עד למעבר המבקש ואחרים עימו, ליישוב קבע. בנסיבות אלה, ובהתאם להלכה הפסוקה, דין בקשתו להידחות עם מטעם זה בלבד.
דיון
המסגרת הנורמטיבית בתמצית
כאמור, צו הריסה מנהלי, מכוחו של סעיף 238א לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה-1965, מיועד לשמש מענה מיידי ואפקטיבי נגד בניה בלתי חוקית המצויה בעיצומה, על מנת למנוע יצירת עובדות מוגמרות בשטח. המנגנון החוקי נולד על רקע הכרת המחוקק בהכרח יצירת כלי אכיפה אפקטיבי, שיהא בכוחו להתמודד עם היקף ממדי תופעת הבניה הבלתי חוקית, שפשתה במחוזותינו, על דרך של הרתעת עבריינים בכוח ובפועל, ליהנות מפרי עוונם (ראה: ע"פ 10505/03 אזולאי ואח' נ' מדינת ישראל, נח(2), 625; בר"ע 273/86 פרץ נ' יו"ר הועדה המקומית לתכנון ובנייה, מ(2) 445, 447).
בהתאמה, נקבע כי עילות הביקורת השיפוטית, שבגינן ניתן לבחון תוקף צווי ההריסה המנהליים, הינן מצומצמות למדי. סעיף 238א(ח) לחוק התכנון והבניה, קובע: "לא יבטל ולא יתלה בית המשפט צו הריסה מנהלי אלא אם הוכח כי הבנייה שבגללה ניתן הצו בוצעה כדין או שביצוע הצו אינו דרוש לשם מניעת עובדה מוגמרת".
בתי המשפט עמדו על כך שיש לפרש עילות הביקורת המוגדרות, באופן מצמצם למדי, מתוך מגמה לאפשר מימוש התכלית העומדת בבסיס החוק.