אבו גוד נ' המחלקה לאכיפת דיני מקרקעין בפרקליטות המדינה

החלטה

בפניי בקשה לביטול צו הריסה מנהלי שניתן ביום 23.7.2013.

נטען בבקשה, כי בניית המבנה נשוא הצו הסתיימה כשישה חודשים עובר להגשת הבקשה, וכי המבקש ובני משפחתו מתגוררים במבנה כשישה חודשים עובר להגשת הבקשה. בנוסף, נטען בבקשה: "הבית נבנה על שטח שהוא בבעלות המבקש ובני משפחתו. ישנה תביעת בעלות על שם משפחתו של המבקש אצל פקיד ההסדר". עוד נטען בבקשה, כי קיים אופק תכנוני למבנה, וכי עד עתה לא הותקנו דלתות פנימיות במבנה בשל קשיים כלכליים.

ב"כ המבקש העלה בבקשתו שורה של טענות כנגד התנהלות מפקחי המשיבה, במועד ביקורם במקרקעין.

המשיבה בתגובתה, ציינה כי היא מתנגדת לביטול צו ההריסה המנהלי, עתרה לחיוב המבקש בהוצאות משפט ובשכר טרחת עו"ד, וטענה כי למבקש אין זכות עמידה, שכן: "בקשת המבקש ותצהירו נעדרים כל טענה באשר לזכות כדין במקרקעין עליהם נבנה המבנה נשוא הצו... ...טענת המבקש בדבר תביעת בעלות כלל אינה נתמכת בכל אסמכתא... ...טענה זו אינה מעידה על כל זכות כדין במקרקעין, אף לא לכאורה. משכך הרי שאין אלא להסיק כי המבקש נעדר זכות עמידה...".

בנוסף טענה המשיבה בתגובתה, כי העילות לביטולו של צו הריסה מנהלי הינן מצומצמות בהיקפן, וכי תכלית הצו הינה סילוקה על אתר של בניה בלתי חוקית. המשיבה אף ציינה בתגובתה, כי המבנה אשר נתגלה ביום 11.7.2013, היה בשלבי בנייה מתקדמים אולם טרם סיום הבניה, וכי המבנה כלל לא היה קיים במקרקעין נשוא כתב האישום, פרק זמן של פחות מ 60 יום עובר למועד הגשת תצהיר מתכננת המחוז.

המשיבה טענה בתגובתה, כי הנסיבות האישיות המפורטות בבקשה, אינן מצדיקות ביטול הצו, ובנוסף טענה, כי לא הוכח כל אופק תכנוני כנטען בבקשה.

דיון

למעשה, שתי סוגיות שונות עולות במסגרת טענות הצדדים.:

האם למבקש זכות עמידה.

ככל שלמבקש זכות עמידה, האם מתקיימות העילות הקבועות בחוק לביטול הצו.

זכות העמידה

נקבע בהלכה הפסוקה, כי זכות כדין במקרקעין היא הבסיס המקנה זכות עמידה בבקשה מעין זו. בע"פ 3249/05 מרדכי בר יוסף נ' יו"ר הוועדה המקומית לתכנון ובנייה, פתח תקוה, תק-על 2005(2), נמצא ששוכר משנה אשר משכיר המשנה לא היה רשאי לבצע את השכרת המשנה, אינו בעל זכות עמידה, שכן אין לו זכות כדין במקרקעין:

"קשה להלום, כי הפתח פתוח לכל אדם, ותהא זיקתו לנכס זיקה שאיננה כדין, ואף המנוגדת לדין, לבוא בשערי בית המשפט לעניין הצו. אכן, לכאורה נראית שובת לב הטענה, כי אם באורח זה או אחר יכול המערער לבוא בגדרי מי שניתן להאשימו בעבירות בניה ללא היתר וכיוצא בזה לפי החוק, הריהו בגדר מי שרואה עצמו נפגע. יש לפרש הוראות חוק אלה לפי תכליתן הפשוטה והברורה. ההוראות העונשיות שבסעיף 208 וכן 204 באות כדי להרתיע עוברי עבירה פוטנציאליים, כדי שיידעו שלא רק בעל המקרקעין אלא משתמשים בפועל, מבצעי עבודות, אחראים להן וכיוצא בזה צפויים לעונשים אם יעברו עבירות תכנון ובניה. המאטריה של צו הריסה מינהלי היא שונה; הניתן לומר שיפלוש אדם לנכס, או אף יקבל "רשות" שלא כדין מן המחזיק (השוכר, למשל, כבענייננו) יבנה שלא כדין, ואחר כך יבוא אל הרשויות, כשאלה מבקשות להרוס, ויאמר "אשרי, רואה אני את עצמי נפגע" לפי סעיף 238א'(ז)? לעניין זה "רואה עצמו נפגע" משמעו, בעל זכויות כדין אשר רואה עצמו נפגע - וזכויות כאלה יכול שיהיו - למשל - של בעלי קרקע, חוכרים ושוכרים, בעלי נכס שכן שנכס שלהם עלול להיפגע מהריסה וכיוצא בזה".

נפסק בעבר כי עצם הישיבה במקרקעין אינה מקנה למבקש לכשעצמה את זכות העמידה:

"זכותו של אדם להתנגד לצו ההריסה אינה צומחת מעצם ישיבתו במקרקעין או שימושו בהם, כי אם ממעמדו כמחזיק בהם כדין"

(רע"פ 8877/09 אסעד אלנברי נ' הוועדה המקומית לתכנון ובנייה מרחב רמלה [פורסם במאגרים]).

ומן הכלל אל הפרט

כאמור לעיל, נטען בבקשה, מחד, כי : "הבית נבנה על שטח שהוא בבעלות המבקש ובני

משפחתו", ומאידך, בהמשכו של אותו משפט, נטען : "ישנה תביעת בעלות על שם משפחתו