אבו גהל נ' מדינת ישראל

פסק דין

א. מבוא

בפניי ערעור שהגיש המערער על החלטתה של הוועדה להטלת עיצום כספי מיום 20.10.10, (להלן: "הוועדה"), לפיה הוטל על המערער עיצום כספי בסך 60,000 ₪, בגין הפרה של סעיף 9 לחוק איסור הלבנת הון, תש"ס – 2000 (להלן: "החוק").

הרקע להטלת העיצום הכספי הינו מעבר של המערער ביום 14.10.10, במעבר ארז כשברשותו 62,000 דינר ירדני עליהם לא דיווח בניגוד לסעיף 9 לחוק.

במסגרת הערעור עותר המערער כי אבחן מחדש את החלטת הוועדה, תוך כך שאורה על הפחתה משמעותית של שיעור העיצום הכספי אשר הוטל עליו.

בהתאם להחלטתי מיום 5.1.11, הוגשו על יד המערער נימוקי הערעור. כן הגישה המשיבה תגובה בכתב לערעור וכן עיקרי טיעון.

ביום 28.4.11, התקיים בפניי דיון בערעור במעמד הצדדים, במהלכו העלו בפניי הצדדים עיקרי טענותיהם.

כבר בראשית הדברים אדגיש ואציין כי לוועדה כרשות מנהלית יש שיקול דעת לפעול במסגרת פעולותיה. בית המשפט לא קובע האם שיקול הדעת של הוועדה היה נכון או לא נכון, אלא הוא קובע האם שיקול הדעת של הוועדה היה סביר או בלתי סביר. ובמילים אחרות: האם הוועדה חרגה ממתחם הסבירות או לא.

לאחר שעיינתי בכתבי הטענות המפורטים שבפניי, על נספחיהם, ובחנתי טענות הצדדים, לא מצאתי כי החלטת הוועדה חורגת ממתחם הסבירות באופן המצדיק התערבותי, ולפיכך דין הערעור להידחות.

ב. השיקולים שעמדו לנגד הוועדה בקביעת שיעור העיצום הכספי

מהנתונים שהוצגו בפני הוועדה עולה כי המערער לא שיתף פעולה במעבר הגבול והטעה את הבודקת הביטחונית ואת עובדי המכס. בתחילה הצהיר המערער כי ברשותו 50,000 ₪ בלבד, ולאחר מכן ביקש לשנות מגרסתו וטען כי ברשותו 50,000 דינר בלבד. (הוועדה הפנתה בהחלטתה למזכר מיום 17.10.10 של הבודקת הביטחונית אשר צורף כנספח יד' לתגובתה).

לאחר שהגיעו עובדי המכס ולקחו את המערער לבדיקה פרטנית נשאל המערער שוב האם ברשותו כסף וכתגובה שלף המערער 2,000 דינר נוספים. במהלך בדיקה מקיפה בכבודתו התגלו 10,000 דינר ירדני נוספים (הוועדה הפנתה בהחלטתה למזכר מיום 17.10.10 של חוקרי המכס אשר צורף כנספח טו' לתגובתה).

כפי שעולה מהאמור, המערער ביקש להעביר 62,000 דינר ירדני, כאשר למערער היו לא פחות מ – 3 גרסאות ביחס לשווי הכספים שהועברו על ידו (50,000 ₪; 50,000 דינר; 52,000 דינר), כאשר גם הגרסה האחרונה לא היתה נכונה, שכן התגלו במזוודתו 10,000 דינר ירדני עליהם כלל לא דיווח. לזאת יש להוסיף את העובדה שהכספים היו מוסלקים בתיקו של המערער.

הוועדה ראתה בחומרה את העובדה שהמערער ביקש להטעות את הבודקת הביטחונית ואת עובדי המכס, כאשר גם לאחר שעומת במפורש עם החובה להצהיר על מלוא הכספים שברשותו ניסה שוב ושוב להטעות ביחס לכספים שנשא עימו.

התנהלותו המתוארת של המערער מחזקת את המסקנה כי המערער ביקש להתחמק מחובת הדיווח ולא להצהיר על כספים שברשותו.

הוועדה מצאה לקבל את גרסתו של המערער בדבר מקור הכספים וכן בדבר יעד הכספים, על אף שלא הוצגו בפניה אסמכתאות.

באשר לטענת המערער כי לא הכיר את חובת הדיווח, מציינת הוועדה בהחלטתה כי על פי הוראות החוק, לא נדרשת הוכחת מודעות לעצם חובת הדיווח, לסכום החייב בדיווח וכן לדרך מסירת הדיווח. עוד מציינת הוועדה את העובדה שבמעבר הגבול קיים שילוט המפרט את חובת הדיווח וכן את הסכום החייב בדיווח.

באשר לגובה העיצום הכספי שהוטל, מציינת הוועדה כי בבואה לקבוע את גובה העיצום, שקלה הוועדה במקרה זה את העובדה כי זו הפרה ראשונה של המערער, את היקפה הכספי של ההפרה, את הנסיבות האישיות של המערער וכן את העובדה שקיבלה את גרסתו בדבר מקור הכספים ויעדם. אולם במסגרת השיקולים לחומרה, ראתה הוועדה לנכון להעניק משקל רב לעובדה שהמערער ביקש להטעות את הבודקת הביטחונית ואת עובדי המכס.

ג. החלטת הוועדה – מידתית וסבירה

מהחלטת הוועדה, כמו גם מתגובת המשיבה שבפניי, עולה כי הוועדה ראתה בחומרה את העובדה שהמערער ביקש להטעות את הבודקת הביטחונית ואת עובדי המכס, גם לאחר שעומת במפורש עם החובה להצהיר על מלוא הכספים שברשותו באשר ניסה שוב ושוב להטעות ביחס לכספים שנשא עימו. כך גם לעניין העובדה שהכספים היו מוסלקים בתיקו של המערער. ואולם לצד זאת, התחשבה המשיבה לקולא בעובדה כי מדובר בהפרה ראשונה של המערער, בהיקפה הכספי של ההפרה, וכן בנסיבות האישיות של המערער ובעובדה שקיבלה את גרסתו בדבר מקור הכספים ויעדם.