החלטה
לפניי בקשה לעיכוב ביצוע צו ההריסה המנהלי נשוא תיק מחוז מנ 498 למבנה דו-קומתי (להלן: "המבנה") בנקודות ציון 224490/632590 בשכונת א-טור בירושלים, מיום 5.3.12.
הבקשה האמורה מוגשת יחד עם ערעור על החלטת בית המשפט לעניינים מקומיים (כב' השופט ד"ר אוהד גורדון) מיום 19.2.14, בה דחה בית המשפט בקשת המערערת לביטול צו ההריסה האמור.
לגבי צו ההריסה זה התנהלו מספר רב של הליכים, וכבר נדחו מספר בקשות לעיכוב ביצוע ההריסה.
הבקשה הראשונה לביטול צו ההריסה ועיכוב ביצוע הוגשה ע"י עיסאם שווקי (להלן "שווקי"), בעל הזכויות במבנה, לבית המשפט לעניינים מקומיים במסגרת ב"ש 1728-12. הבקשה לביטול צו ההריסה נדחתה ביום 30.12.12, וערעורו של בעל המבנה שהוגש לבית משפט זה (ע"פ 25604-01-13) נדחה אף הוא, בפסק דינה של כב' הש' רבקה פרידמן-פלדמן מיום 30.6.13. שווקי אף הגיש בקשת רשות ערעור לבית המשפט העליון (רע"פ 6615/13) אשר נדחתה ביום 29.10.13, כך שהותר לבצע את צו ההריסה.
במקביל להליך שיזם שווקי, ולאחר שנדחתה בקשתו בבית המשפט לעניינים מקומיים, נפתח הליך נוסף אותו הגישו עמותה וארבעה מוכתרים, הטוענים יחד כי הם מייצגים כ- 4,100 תושבי שכונת ח'לת אלעין (א-טור), וכי הריסת המבנה נשוא הצו יפגע פגיעה קשה בתושבי השכונה, מאחר שבחלק מן המבנה האמור שוכן סניף של קופת חולים, המשרת את צרכי הבריאות של השכונה כולה, וכמו כן, בחלק אחר של הבניין שוכן מסגד פעיל, שהוא המסגד היחיד בשכונה, ואשר בו מתקיימים תפילות מדי יום ביומו.
בית המשפט לעניינים מקומיים צירף הליך זה להליך המפורט לעיל שפתח שווקי, ב"ש 1728-12, ודחה את הבקשה לביטול צו ההריסה. על החלטה זו הוגש ערעור, ע"פ 2382-10-13, שנדון לפניי, ועודנו תלוי ועומד; וכן הוגשה בקשה לעיכוב ביצוע. ביום 3.10.13 דחיתי את הבקשה לעיכוב ביצוע, מאחר שהכרעת בתי המשפט הקודמות בדבר תקיפותו של צו ההריסה שניתן למבנה נשוא הבקשה מהווה מעשה בית דין; וכפי שכבר נקבע בפסיקה (ראו: רע"פ 5341/06 צלאח נ' יו"ר הוועדה המקומית (19.10.06)), חליפיו של בעלי הבניין – אשר עושים שימוש במבנה בידיעתו ובהסכמתו של הבעלים - חסומים אף הם, מטעם מעשה בית דין, מלתקוף שוב את תקיפותו של הצו. אי לכך, שינוי העותרים לביטול הצו אינו מצדיק דיון מחדש בבקשה לביטול הצו. עוד קבעתי, כפועל יוצא מן האמור, כי סיכויי הצלחת המערערים בערעור החדש נמוכים ביותר, ואי לכך, מאזן הנוחות נוטה בבירור לטובת שמירה על שלטון החוק מול עברייני בנייה.
על החלטתי זו הוגשה בקשת רשות ערעור (רע"פ 6679/13) לבית משפט העליון, ואף היא נדחתה בהחלטת כב' השופטת ארבל מיום 3.2.14.
המערערת בהליך הנוכחי טוענת כי היא רכשה משווקי דירה ביום 23.3.12, וכי היא מתגוררת בבניין. בפני בימ"ש קמא לא חשפה את העובדה כי בגין מבנה זה כבר נוהלו הליכים שונים כמפורט לעיל. בהודעת הערעור, היא טוענת כי לא הייתה צד להליכים הקודמים, ועל כן יש לדון בערעורה. לגוף העניין היא טוענת, כי הבניין הוקם באזור המיועד למגורים, ולדבריה, המדיניות הנוהגת של המשיב ביחס למבנים שהוקמו באזור המיועד למגורים הינה להימנע מהוצאת צווי הריסה מנהליים.
כמו כן טוענת המערערת כי במתן הצו נשוא הערעור היא הופלתה לרעה ביחס לבעלי מבנים שהקימו על מקרקעין לצרכי מגורים, והמשיב החליט שלא לפעול נגדם בהליכים מנהליים אלא בהליכים שיפוטיים, שפגיעתם פחותה. לדבריה, הוצאת צו ההריסה המנהלי במקרה דנן פוגעת בעקרון השוויון והוא בגדר חריגה מסמכות, הלוקה בחוסר סבירות קיצוני ומונעת משיקולים זרים.
ב"כ המשיב מתנגד לעיכוב צו ההריסה. לטענתו, לאור ההליכים הקודמים קיים מעשה בית דין, וגם המבקשת היא חליפה של בעלי הזכויות במבנה ומחויבת להחלטות הקודמות. עוד הוא מציין, כי לו יינתן צו העיכוב כמבוקש, כל תושב אחר בשכונת א-טור יגיש בקשה לביטול צו ההריסה, בה יטען כי לא היה צד להליכים הקודמים, וההליך יימשך עוד ועוד, הגם שמדובר בצו הריסה מינהלי, אשר תכליתו היא ביצוע מהיר.
עוד טען, כי סיכויי הערעור אפסיים ומאזן הנוחות נוטה באופן מובהק לדחיית הבקשה.
דיון והכרעה
דין הבקשה להידחות.
אם אכן רכשה המערערת משווקי זכויות בדירה שבמבנה, הרי שהיא חליפתו, והיא חסומה משום מעשה בית דין מלתקוף את צו ההריסה (ראו עניין צלאח לעיל). למעלה מן הצורך אציין, כי טענתה המרכזית לגוף הערעור היא כי המערערת הופלתה לרעה. ברם, טיעון זה של הפליה לרעה נטען כבר ע"י שווקי עצמו, ונדחה בערכאות השונות, לרבות בבית המשפט העליון. מכאן, כי העובדה שהערעור מתבסס על טענה שכבר נדונה ונדחתה באשר לאותו מבנה – מובילה למסקנה כי סיכויי הערעור קלושים.
לא יהיה זה מיותר אף לציין, כי תמוה היכן הייתה המערערת במסגרת ההליכים הקודמים. המערערת אינה טוענת כי לא הייתה מודעת להליכים אלו, ונראה כי קשה לטעון טענה כזו בעוד המערערת מתגוררת במבנה, כאשר צו ההריסה גרם לתגובות והוביל להליך של תושבי השכונה. אין, אפוא, לקבל את טענתה כי לא זכתה ליומה בבית המשפט, שהרי יכלה להצטרף להליכים שכבר התנהלו ולהעלות בהם כל טענה כפי שהייתה רואה לנכון לעשות.
לגופו של עניין, אין לי אלא להפנות לדברי כב' השופטת ארבל ב- רע"פ 6679/13 הנ"ל, לעניין מבנה זה:
עם כל הרגישות המתבקשת כשמדובר במבנה דת, והבנת הצורך בקיומה של מרפאה שתשרת את תושבי השכונה, משהסתיימו כל ההליכים ובכלל זה בקשת רשות ערעור לבית המשפט העליון שנדחתה, דומה כי אין בידי המערערים כל תשתית לבסס עליה סיכוי להכשרת המבנה. הרושם הוא כי המערערים מנסים בכל מאודם למנוע את ההריסה באמצעות נקיטה בהליכים משפטיים שנועדו כל כולם לעכב החלטות חלוטות של רשויות התכנון וערכאות שיפוטיות. לא ניתן להתעלם מכך שהותרת המבנה על כנו במכלול הנסיבות שנוצרו, שעה שההליכים שניהל מר שוויקי הפכו חלוטים זה מכבר, כרוכה בפגיעה בלתי מבוטלת בשלטון החוק.
ניכר כי גם הליך זה, אינו אלא ניסיון נוסף למנוע ולעכב החלטות חלוטות של רשויות התכנון וערכאות שיפוטיות.
אשר על כן, לאור סיכוייו הנמוכים של הערעור, ולאור מאזן הנוחות הנוטה באופן מובהק לטובת האינטרס הציבורי לקיום מהיר ומיידי של צו הריסה מינהלי, כמו גם שמירה על שלטון החוק, אני דוחה את הבקשה לעיכוב ביצוע.