אבו אצבע ואח' נ' ראפידי ואח'

פסק דין

התובע מכר לנתבע דירה בבית חנינה (להלן: "הדירה") תמורת 98,000 $ . על פי ההסכם היה אמור הנתבע לשלם 40,000 $ במזומן ואת היתרה בתשלומים של 500$ לחודש. התובע טוען כי הנתבע הפסיק לשלם את התשלומים החודשיים לפיכך הגיש תביעה בגין הפרת הסכם, פינוי ופיצויים.

הנתבע טוען כי התובע מכר את הדירה כקבלן אך לא עמד בחיובי קבלן לפי חוק המכר דירות. בנוסף התובע קיבל 70,000 $ עד מועד חתימת ההסכם ולא 40,000 $ שטען. הנתבע טען עוד כי התובע היה אמור לקבל היתר בניה על המבנה שבנה, כולל הדירה, אך לא קיבל ובגין כך הוגשה נגדו תביעה שנמחקה בהסכמת הצדדים שהגיעו להבנות וחתמו על מסמך בקשר לכך. באותו הסכם הבנות אישר התובע שקיבל 70,000 $ מתוך התמורה של 98,000 $, אישר שהוא ממשיך לנסות לשנות תב"ע ולקבל היתר וכן צוין כי לאחר הוצאת היתר תשולם היתרה בתשלומים של 600$ לחודש. כמו כן, התובע התחייב להצמיד חניה לדירת הנתבע. הנתבע טען כי התובע לא עמד בהתחייבויותיו אלה לכן לא היה עליו להשלים את התשלומים בגין הדירה. הנתבע אף הגיש תביעה שכנגד על סך 300,000 ₪ בגין הפרות ההסכם ואולם לתביעה זו אין יותר חשיבות לאור הסכמות שהגיעו הצדדים במהלך הדיון בתיק, כפי שיפורט בהמשך.

כאמור, במהלך הדיון הגיעו הצדדים להסכמה לפיה המחלוקת ביניהם היא על סך של 7,000 $ - 9,000 $. היינו התובע טוען כי הנתבע נותר חייב לו 7,000 $ וכן סכום נוסף של 2,000 $ ששולמו בשיקים שחוללו והוחזרו לב"כ הנתבע תוך הבטחה שהסכום ישולם מיידית אך הסכום לא שולם והשיקים נותרו בידי ב"כ הנתבע. הנתבע טוען כי יש לקזז מתוך הסכום של 7,000 $ (ולא 9,000 $) שעליו הוסכם בבית המשפט סך של 3,000 $ בגין אי אספקת חניה ואת היתרה שילם הנתבע לתובע או לשותפו או לעוה"ד שלו.

הצדדים העידו כאשר כל צד חוזר על טענותיו. התובע טוען שלא שולם לו סכום של 7,000 $ מתוך הסכום המוסכם וכן שהוא החזיר שיקים של 2,000 $ לב"כ הנתבע, תוך הבטחה שלו לתת את התמורה תוך כמה ימים, אך התמורה לא ניתנה. ואילו הנתבע טוען ששילם את הסכום של 7,000 $ בדרך של קיזוז 3,000 $ על החניה ותשלום בפועל של 4,000 $ . בקשר ל- 2,000 $ הנוספים העובדה שהשיקים הוחזרו מלמדת שתמורתם ניתנה לתובע.

לאחר עיון בטענות הצדדים באתי למסקנה כי יש לחייב את הנתבע לשלם לתובע עוד סך של 3,000 $ ואלה נימוקי:

הנתבע צרף קבלות מהם עולה לכאורה כי הוא שילם סכומים העולים על הסכומים שטוען התובע שקיבל ממנו. מדובר בסכומים שהתובע אף אישר את קבלתם. לטענתו מדובר בחלק מהסכומים שהוא כבר הביא בחשבון כאשר הסכים שנותר חוב של 7,000 $ בלבד, ואולם התובע לא הצליח להראות שאכן מדובר בסכומים אלה.

באשר לסכום הנוסף של 2,000 $ עצם החזרת השיקים מלמדת שהתקבלה תמורתם. לא הגיוני שאדם יחזיר שיקים שחוללו מבלי לקבל את תמורתם או לפחות מבלי לקבל מסמך המאשר שהשיקים הוחזרו מבלי שתמורתם התקבלה.

מאידך, הנתבע לא הצליח להוכיח את טענתו לגבי החניה. התובע העיד כי מסר לנתבע חניה וכי הראה אותה אף לב"כ. לטענת התובע הוא כבר לא מתגורר במבנה שבו נמצאת הדירה כ- 18 שנה. טענתו זו על התובע הן בקשר למסירת החניה והן בקשר לאי מגוריו במקום לא נסתרה. מאידך, הנתבע, שעדיין מתגורר בדירה, יכול היה להביא עדויות התומכות בטענתו לפיה לא קיבל חניה. ניתן היה להביא שכנים שיעידו על מקומות החניה במבנה ולמי הם שייכים. אי הבאת עדים אילו יש בה כדי לפגוע בטענת הקיזוז של הנתבע בשל החניה. בנוסף לא ברור גם מהיכן נלקח הסכום של 3,000 $ בגין חניה לא הובאה כל ראיה לסכום זה.

התוצאה היא איפוא שאני מחייב את הנתבע לשלם לתובע סך השווה בש"ח ל- 3,000 $ וכן אני מחייבו בהוצאות אגרת התביעה וכן בשכ"ט עו"ד בסך 1,500 ₪.

המזכירות תשלח לב"כ הצדדים העתק מפסק הדין בדואר רשום עם אישור מסירה.

ניתן היום, י' תמוז תשע"ג, 18 יוני 2013, בהעדר הצדדים.

קלדנית: כרמלה עובדיה