אבודרהם נ' ישראל

פסק דין

בפני תביעה לפיצויי בגין מעצר שווא של מספר שעות.

ביום 14.2.10 יצא התובע מביתו, בדרכו לעבודה, ואיתרע מזלו והיה מעורב בתאונת דרכים קלה, ברח' המלך דוד בירושלים, סמוך למלון הילטון. התובע ונהגת הרכב השני הזמינו למקום התאונה ניידת משטרה , וזאת לצורך קבלת פרטיו של התובע שכן לא היו בידיו כל המסמכים הדרושים. למקום הגיעה ניידת עם שני שוטרים מתנדבים, ומבדיקתם התברר כי על פי רישומי המחשב התובע דרוש לחקירה.

המתנדבים, ביקשו מהתובע להמתין עד להגעת שוטר למקום. כך היה, וכאשר הגיע למקום השוטר הוא הודיע לתובע שהוא דרוש לחקירה, ועצר וגם אזק אותו.

מיד לאחר מכן ביקש השוטר לערוך חיפוש על גופו של התובע, ואף החל בעריכת החיפוש בו במקום – ברחוב הומה אדם. לבקשת התובע הלך עימו השוטר למגרש החניה של מלון הילטון והשלים את החיפוש שם.

לאחר סיום החיפוש, נסע התובע עם השוטר בניידת משטרה לתחנת מוריה, בעודו אזוק.

בתחנת המשטרה נתברר כי התובע כלל אינו דרוש לחקירה: מספר שבועות קודם לכן היתה פריצה לדירתו של התובע, והשוטרים שטיפלו בתלונת התובע טעו, והזינו למסוף המשטרתי את שמו כמי שדרוש לחקירה, במקום לרשום את שמו כמתלונן. כאשר הבינו בתחנת מוריה כי נפלה טעות תחת ידם, שיחררו את התובע.

התובע דורש בתביעתו פיצויי בגין עוגמת הנפש בסך של 16,000 ₪ וכן פיצויי בגין הנזקים הממונים הישירים שנגרמו לו בסך של 4,700 ₪.

המחלוקות:

משטרת ישראל, באמצעות פרקליטות המחוז, הודיעה בפתח הדיון שהתקיים בפני כי אינה חולקת על טענת התובע שמעצרו היה מעצר שווא, אך סבורה כי גובה הפיצויי שדורש התובע חורג מהמקובל והראוי. לעניין זה טען נציג הפרקליטות כי בהוראות תקנות הפיצויים בשל מעצר או מאסר, התשמ"ב-1982 (להלן: תקנות הפיצויים) - הוגבל הפיצוי בעד יום מעצר או מאסר לחלק ה-25 של השכר החודשי הממוצע במשק והן צריכות להוות אינדיקציה לפיצוי נמוך בן כמה מאות שקלים בלבד.

חרף טענות אלו, שמהוות הודאה בחבות, במהלך הדיון טען נציג הפרקליטות, וזאת בניגוד לנטען בכתב ההגנה, כי המעצר היה חוקי שכן בחיפוש שנערך על גופו של החשוד, נמצא כי הוא נושא נשק ללא רשיון ואף נתגלה כי הוא מחזיק בסכומי כסף גדולים ללא הסבר.

נוכח הטענות הנוספות הללו, מהלך הדיון יהיה כדלקמן. ראשית, אבחן את נסיבות המעצר ואדון בשאלה אם המעצר היה כדין. נוכח מסקנתי שהמעצר אינו כדין אבחן את חבותה של המשטרה במקרה זה ואת גובה הפיצויי הראוי בנסיבות המקרה.

האם המעצר היה כדין:

נראה כי במקרה זה ראוי להזכיר מושכלות יסוד: זכותו של אדם לחירות היא זכות יסוד מן המעלה הראשונה, שעוגנה בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, ויש הצדק להגבילה רק מכוח אינטרס ציבורי מובהק ומכוח הסמכה מפורשת על פי דין. ( דנ"פ 2316/95 גנימאת נ' מדינת ישראל, פ"ד מט(4) 589, 633 (1995) וגם בג"ץ 5304/92 פר"ח 1992 סיוע לנפגעי חוקים ותקנות למען ישראל אחרת - עמותה נ' שר המשפטים, פ"ד מז(4) 715, 765 (1993)).

בעניינו אין חולק כי מתנדבי המשטרה הודיעו לתובע כי הוא דרוש לחקירה, וכי התובע לא מחה, לא צעק ובוודאי ובוודאי שלא ניסה להימלט מהמקום. התובע גם לשיטתו של השוטר שעצר אותו, רס"מ אבי יחזקאל, המתין לבואו ולא התנגד להתלוות אליו לתחנת המשטרה.

התובע טען כי כאשר הגיע השוטר והודיע לו כי הוא עצור, לא פירט מהי עילת המעצר והסתפק באמירה כללית לפיה התובע דרוש לחקירה, ואז אזק אותו. לטענת התובע כאשר השוטר אזק אותו אמר לו התובע שברשותו נשק והציג לו גם את הרישיון לשאת אותו. רס"מ יחזקאל לא תיאר בעדותו מה אמר לתובע בדבר עילת המעצר, אך הבהיר שהוא עצר אותו מן הטעם שהתובע היה דרוש לחקירה וגם כי בחיפוש התגלה עליו נשק ללא רישיון. דא עקא שגירסתו של השוטר מנוגדת לכתוב בדו"ח הפעולה של השוטרים המתנדבים, בדו"ח המעצר שמילא רס"מ יחזקאל בעצמו, וגם מנוגדת להגיון ולשכל הישר. ראשית, בדו"ח הפעולה אשר מולא בטרם מולא דו"ח המעצר ציינו השוטרים המתנדבים כי התובע נושא נשק ברשיון ואף רשמו את פרטי הרישיון. שנית, בדו"ח החקירה ציין השוטר כי "עצר את החשוד בשל היות נדרש לחקירה בחשד להתפרצות", וציין בסעיף נפרד כי החשוד נשא נשק ואף ציין כי יש לו רשיון לשאת נשק, ורשם במפורש את מספר הרישיון וסוג הנשק. מכאן שעילת המעצר שנרשמה בדו"ח לא היתה קשורה כלל לנשק אלא לכך שהתובע נדרש לחקירה. יתר על כן מחקירתו של רס"מ יחזקאל עולה כי הוא ביצע את החיפוש לאחר שעצר את התובע ולאחר שאזק אותו, ורק אז מצא את הנשק. מכאן שגם לשיטתו של השוטר הוא קודם עצר את התובע ורק לאחר מכן גילה שיש לו עילה למעצר.

יודגש כי בחקירתו הנגדית, כמו גם החוזרת, הודה רס"מ יחזקאל כי התובע שיתף עימו פעולה, לא התנגד להתלוות אליו לחקירה ולא התנגד למעצר. יוזכר כי הוראות סעיף 23 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), התשנ"ו-1996 (להלן: חוק המעצרים) הקובעות את סמכותו של שוטר לעצור בלא צו אינן מתירות מעצר של דרוש לחקירה, קל וחומר של חשוד לחקירה בהתפרצות. מכאן שלא היתה כל עילה למעצר התובע.

בעניינו גם לא התקיימו העילות המנויות בסעיף 9א בדבר "כבילת עצור במקום ציבורי": לא נטען כלל כי היה חשש להימלטות, גרימת נזק, פגיעה בראיות או קבלת או מסירת חפץ שישמש לעבירה. מכאן שלא ברור מדוע לא הסתפק השוטר במעצרו של התובע, ואף כבל אותו באזיקים, באמצע רחוב ראשי בירושלים.

מסקנתי היא איפוא כי המעצר והכבילה במקום ציבורי היו שלא כדין.