אבודרהם נ' המוסד לביטוח לאומי

פסק דין

1.יוסף אבודרהם (להלן – התובע) הגיש למוסד לביטוח לאומי (להלן – הנתבע) תביעה להכיר באירוע מיום 30.9.05 כפגיעה בעבודה.

2.משהוכרה הפגיעה כתאונת עבודה, (לאחר שעתר לבית הדין) אולם נקבעו לתובע 0% נכות מיום 1.11.05, הגיש הוא תביעה נוספת לבית הדין.

3.העובדות המוסכמות הן כדלקמן -

א.פסק הדין של בית הדין האזורי ניתן ביום 13.7.09 וקבע שדין התביעה להכיר במצבו של התובע כפגיעה בעבודה – להידחות, בכפוף לתקופת אי הכושר של חודש ימים בה שהה התובע (תיק בל 1313/2007).

ב.על פסק הדין הוגש ערעור.

ג.פסק הדין בערעור ניתן ביום 2.11.10 וקבע שהאירוע מיום 30.9.05 מוכר כפגיעה בעבודה. כן נקבע כי אין בפסק הדין של בית הדין קמא השולל קשר סיבתי בין האירוע לבין הפגימות בגבו של המערער, כשלעצמן, כדי לשלול מוועדה רפואית את הסמכות לקבוע קשר סיבתי כזה על פי שיקול דעתה הרפואי. זהו פסק דין שנתן תוקף של פסק דין להסכמת הצדדים.

ד.ועדה רפואית מדרג ראשון התקיימה ב- 14.9.09, במסגרתה נקבעה לתובע נכות צמיתה בשיעור 20%. הוועדה לא סיכמה את דיוניה וביקשה חוות דעת לעניין הפעלת תקנה 15. הוועדה שבה והתכנסה ביום 13.1.10 וציינה כי בעקבות הבדיקה הקלינית של התובע מ- 14.9.09, נכותו של התובע מתאימה לנכות בשיעור 30%. עוד ציינה הוועדה כי מאחר ולפי החלטת בית הדין לעבודה, בפסק הדין של בית הדין האזורי, אי הכושר המירבי בגין התאונה יעמוד על חודש ימים ולאחר מכן התובע שב למצבו הרפואי טרם התאונה, ומאחר וקיים עבר רפואי עשיר בגין גב תחתון ולא חלה החמרה בעקבות האירוע הנדון, הוועדה מנכה עבור מצב קודם נכות בשיעור 30% כך שבגין האירוע הנדון, לא נותרה נכות.

ה.התובע הגיש ערר על החלטת הוועדה הרפואית וביום 4.3.10 התכנסה ועדת העררים שקבעה שמדובר בתובע אשר, כיום, אין לו הגבלה ממש בעמוד שדרה מותני, אך יש לו כאבים על רקע של תהליכים ניווניים מתקדמים, אשר באו לידי ביטוי בבדיקת ה- CT מ- 15.3.06. הוועדה לא רואה קשר סיבתי בין מצבו היום לתאונה הנדונה מאחר שלא ניתן להצביע על נזק ממשי שנגרם לו בעמוד שדרה ולא על חסר נוירולוגי ברגליים. הוועדה קבעה שאין נכות, כלומר נכות בשיעור 0% החל מ- 1.11.05.

ו.התביעה לבית הדין הוגשה ב- 20.9.12.

4.לאור העובדות המוסכמות ביקשו ב"כ הצדדים לסכם בעל פה.

5.טענות ב"כ התובע, בסיכומיה, בתמצית –

א.בעקבות פסק הדין של בית הדין האזורי, השתנתה החלטת הוועדה הרפואית מדרג ראשון. הוועדה מיום 13.1.10 (נספח ב' לכתב ההגנה) התבססה על פסק הדין, שבהמשך בוטל ע"י בית הדין הארצי בפסק הדין שבערעור. משכך – משבוטל פסק הדין, מן הראוי היה לבטל גם את הוועדות שבעקבותיו.

ב.לאחר פסק הדין שבערעור, התשובה היחידה בכתב שניתנה לב"כ התובע ע"י הנתבע הינה המכתב מיום 7.2.12 (נספח ה' לכתב התביעה) שבגינו ניתן היה להגיש את התביעה לבית הדין ומשכך עילת התביעה לא התיישנה.

ג.כל החלטה שלא תבטל את שתי החלטות הוועדות הרפואיות שהתכנסו בטרם מתן פסק הדין בערעור, מתעלמת למעשה מהחלטת בית הדין הארצי שביטלה את הקביעה שבפסק הדין של בית הדין קמא ולפיה למעשה אין פגיעה בעבודה.

6.טענות ב"כ הנתבע, בסיכומיה, בתמצית -

א.הוועדה מדרג ראשון לא הסתמכה רק על פסק דינו של בית הדין האזורי, אלא נמקה מדוע יש לנכות מצב קודם בעניינו של התובע.

ב.התובע הגיש ערר על החלטת הוועדה מדרג ראשון, אולם לא ציין לפני הוועדה כי הגיש ערעור לבית הדין הארצי.

ג.בניגוד לטענות התובע, פסק הדין בערעור לא ביטל את פסק דינו של בית הדין האזורי; כל שנקבע שם הוא כי אין בפסק הדין של בית הדין האזורי כדי לשלול מוועדה רפואית (באופן עקרוני) את הסמכות לקבוע קשר סיבתי.

ד.הוועדה הרפואית לעררים כלל לא אזכרה את פסק דינו של בית הדין האזורי, כלומר, לא ניתן לטעון כי הסתמכה עליו ולכן דינה להתבטל. הוועדה הרפואית לעררים אף הזכירה את חוות הדעת של ד"ר ברוסקין, מומחה מטעם בית הדין, וציינה כי ד"ר ברוסקין קבע קשר סיבתי בין התאונה לבין מצבו של התובע וחרף קביעה זו, מסבירה הוועדה מדוע לא נותרה לתובע נכות כתוצאה מהאירוע התאונתי. לכן, ניתן לומר שהוועדה שקלה באופן עצמאי את שאלת הקשר הסיבתי והכריעה בה ומכאן שלפסק דינו של בית הדין הארצי אין כל נפקות ביחס לקביעה זו.