פסק דין
1. לפניי ערעור על החלטת כב' הרשם א.פוני מיום 6.10.11 בתיק ת"ט 24505-09-10 ,לפיה הותנתה קבלת התנגדות המערער לביצוע שטרות שהוגשו על ידי המשיבה להוצאה לפועל בהפקדת סכום של 100,000 ₪ בקופת בית המשפט (להלן – ההחלטה).
2. כפי שעולה מן ההחלטה, בין הצדדים התקיימו יחסים עסקיים שבמסגרתם סיפקה המשיבה למערער פרחים.
המשיבה הגישה לביצוע סדרה של שיקים אשר נמשכו לפקודתה על ידי המערער וחוללו.
שלושה מסדרת השיקים היו למועדים בשנת 2008 – 13,000 ש"ח ליום 10.11.08, 14,979 ₪ ליום 30.11.08, וכן 9,519 ₪ ליום 25.12.08.
שאר השיקים נמשכו במהלך שנת 2009, כאשר מועד הפירעון של השיק האחרון היה ביום 25.4.09.
3. יצוין, כי ביום 14.11.11 ניתן צו עיכוב ביצוע ההחלטה עד להכרעה בערעור.
4. לטענת המערער בכתב הערעור, טעה כב' הרשם בהחלטתו כאשר המערער מצדו הראה כי שילם לכאורה את החוב, וטענותיו נתמכות בראיות, לרבות הפקדות כספיות וקלטת ממנה עולה כי היה הסדר תשלומים בינו לבין המשיבה, הסדר אשר המשיבה מתכחשת לו .
לטענתו, די בראיות שהוצגו על מנת ללמוד כי המערער שילם למשיבה מעל 200,000 ₪, כי אין בידו הגנת בדים אלא הגנה של ממש, וכי את המחלוקת עבור איזו תקופה שולמו התשלומים יש לברר בהליך רגיל בבית המשפט.
עוד טוען המערער, כי חיובו בהפקדת סכום כה גבוה של 100,000 ש"ח מנוגד לפסיקה ולמדיניות המשפטית, וההחלטה מהווה סטייה ממדיניות זו ויש בה כדי לנעול בפניו את שערי בית המשפט.
5. לטענת המשיבה, יש לדחות את הערעור על הסף שכן לא נפלו בהחלטה כל פגם או טעות, באשר התנגדות המערער מהווה הגנה קלושה ולא בהירה, הקרובה להגנת בדים, וגם אין כל ראיה כי יש בסכום הערובה שנקבע בהחלטה כדי לנעול בפני המערער את הדלת להתגונן, אם יחפוץ בכך.
המשיבה מכחישה כי נערך הסדר תשלומים ,לטענתה אין לגביו כל אסמכתא כתובה, והוא משולל הגיון כלשהו.
לטענתה, המערער לא עמד בנטל להוכחת טענת "פרעתי" או קיומו של הסדר תשלומים ביחס לשיקים , הואיל ואין חולק כי המערער המשיך לקבל סחורה גם לאחר מועד הפירעון של השיקים שחוללו בשווי של 194,529 ₪.
המשיבה טוענת עוד, כי המערער לא הסביר מדוע יש לראות את התשלומים ששולמו על ידו, בהתאם לטבלה שבסעיף 35 לכתב הערעור, כפירעון השיקים ולא כתשלום עבור סחורה נוספת שסופקה לאחר מועד השיק האחרון.
לטענתה, די בכך כדי לדחות את התנגדות המערער ולמצער, להחליט כפי שהחליט כב' הרשם.
המשיבה מצטרפת לתהיותיו של כב' הרשם, בסעיף 6 להחלטה, כי אם אכן התשלומים ששילם המערער בחודשים אוקטובר 2009 – מאי 2010 היו על חשבון השיקים בהתאם להסדר התשלומים – כיצד ומדוע לא דרש המערער מהמשיבה את השיקים חזרה, דרישה אלמנטארית כלפי כל אדם, וקל וחומר כלפי איש עסקים מסוגו של המערער.
6. לאחר עיון בכל טענות הצדדים, הגעתי למסקנה כי דין הערעור להתקבל, אם כי באופן חלקי בלבד.
אכן יש לתמוה מדוע לא דרש המערער מהמשיבה להחזיר לו את השיקים שנפרעו, אם אכן נפרעו , במיוחד כאשר מדובר בסכומים משמעותיים. עם זאת, אין להתעלם, בשלב זה, מן האפשרות שמדובר בתמימות, שכחה, ו/או רשלנות מצד המערער באי דרישת השיקים חזרה , וכי על אף זאת שולמו על ידו סכומים משמעותיים על חשבון החוב.
הואיל ונראה , על פני הדברים, כי בידי המערער הגנה אפשרית, שאיננה הגנת בדים, אין להטיל עליו ערובה בסך של 100,000 ₪, אשר יהא בה כדי לנעול בפניו בפועל את שערי בית המשפט .
7. עם זאת, הואיל והמערער לא הכחיש למעשה כי היה לו חוב לשנת 2008, אשר לא שולם (שהרי לטענתו התשלומים התייחסו לשנת 2009, כאמור בסעיף 42 לכתב הערעור) – נראה שיהא זה ראוי וצודק להתנות את קבלת ההתנגדות בהפקדת ערובה לגבי שלושת השיקים שהיו למועדים בשנת 2008 ופורטו בפסקה 2 לעיל, אשר סכומם הכולל עומד על סך של 37,498 ₪.