אינדקס עורכי דין | פסיקה | המגזין | טפסים | פסקדין Live | משאלים | שירותים משפטיים | פורום עורכי דין נגישות
חיפוש עורכי דין
מיקומך באתר: עמוד ראשי >> חיפוש פסקי-דין >>  ברבי נ' פריבר

 ברבי נ' פריבר

תאריך פרסום : 25/03/2020 | גרסת הדפסה
ת"א
בית משפט השלום קריות
43377-05-18
10/03/2020
בפני השופט:
מוחמד עלי

- נגד -
תובעים:
1. יצחק ברבי
2. גילה ברבי

עו"ד י' פרחי
נתבעת:
שלומית פריבר
עו"ד י' נקר
פסק דין
 

עניין לנו בתביעה לפיצוי לפי חוק איסור לשון הרע. אוזניים תצילנה למקרא חלק מן הביטויים הגסים מושא פסק הדין, שאין מנוס אלא לציינם במפורש לצורך ההכרעה. לפיכך, נזהיר מראש כי פסק הדין לא מיועד לבעלי רגישות יתרה לביטויים גסים, רדודים וסרי טעם.

 

הרקע לתובענה וגדר המחלוקת

 

  1. התובעים הם זוג תושבי העיר מעלות-תרשיחא. גם הנתבעת היא תושבת העיר, ובמועד הרלוונטי לתביעה הייתה פעילה פוליטית בזירה המקומית ותמכה בארקדי פומרנץ, שהיה אז יו"ר האופוזיציה במועצת העיר וכיום מכהן כראש העיר. נוסף לכך שימשה הנתבעת "יו"ר הנהגת הורי בית הספר 'ראשונים' בעיר". התובע הוא מורה ומחנך במקצועו ובמועד הרלוונטי לתביעה עסק בהוראה בשני בתי ספר בעיר. התובעים היו בצד השני של המתרס הפוליטי המקומי ותומכים בשלמה בוחבוט, מי שהיה ראש העיר לפני ארקדי פומרנץ.

     

  2. על פי הנטען בכתב התביעה, במהלך אחת מישיבות מועצת העיר, בה נכחו התובעת והנתבעת, הטיחה הנתבעת כלפי התובעת, בנוכחות אנשים נוספים, כי התובע הוא "מטריד סדרתי", "אנס", "סוטה מין", "עבריין מין", וכן איימה כי תפעל להפסיק את העסקת התובע כמורה. עוד נטען כי בתום הישיבה פורסם ברשת החברתית "פייסבוק" סרטון המתעד את ישיבת מועצת העיר, כמו כן הסרטון הופץ באמצעות ה"וואטספ". הסרטון נצפה על ידי אלפי אנשים וזכה למאות תגובות שהתייחסו להתבטאויות הנתבעת כלפי התובעים, שכללו ביטויים כלפי התובע כגון: "לקקן גדול עם ראש המתנדנד מהדשבורט", "חלאה לא מפותח", "חרא של קופים", "מסריח ומלקק תחת, מניאק ומזדיין, זבל שאמא שלו הפליצה אותו בביוב"; וכלפי התובעת: "טיפשה...מטומטמת", "אפס" ו"פוסטמה תורנית". נטען כי בעקבות הפרסומים וההד אשר יצרו נגרמו נזקים לתובעים. התובעים העמידו את תביעתם על סך של 250,000 ₪.

     

  3. לשיטת הנתבעת, המדובר ב"תביעת הפחדה וסתימת פיות", כלשונה, אשר הוגשה בחוסר תום לב. בכתב ההגנה טענה הנתבעת כי בינה לבין התובע היכרות של כחמש שנים, על רקע פעילותם הפוליטית בעיר. בין השניים התנהל ויכוח פוליטי ברשתות החברתיות ובאחת הפעמים שלח לה התובע הודעה שכוללת תכנים גסים – שאת נוסחה המלא נביא בהמשך – ואשר מגיעה כדי הטרדה מינית. הנתבעת טוענת כי בעקבות דברי התובע היא הגישה תלונה במשטרה, שלדבריה נגנזה באופן תמוה. לטענת הנתבעת, היא לא הפיצה את הסרטון ואין היא אחראית לפרסומו ברחבי המרשתת. כן נטען כי היא לא פרסמה פרסומים המהווים לשון הרע וכי עומדות לה שורה של הגנות. נוסף לכך הכחישה הנתבעת את התוצאות שהתובע מייחס לפרסום והנזקים שנטענו.

     

  4. הצדדים הגישו תצהירים מטעמם. התובעים הגישו תצהיר "משותף" מטעם שניהם (ת/2) שלאחר מכן ביקשו לראות בו כתצהיר התובע בלבד (עמ' 5 לפרוטוקול, כל ההפניות הן לפרוטוקול אלא אם צוין אחרת), וכן תצהיר נוסף מטעם התובעת (ת/3); ואילו הנתבעת הגישה תצהיר מטעמה (נ/2). כמו כן בהסכמת הצדדים הוגשו מסמכים שכוללים פרוטוקול ותצהירים מהליך משפטי שהתנהל במקביל, בו התובע הגיש תביעת לשון הרע נגד ארקדי פומרנץ בבית משפט השלום בעכו (ת/4; נ/1). ביום 4.2.2020 נשמעו ראיות הצדדים, ובתום הישיבה השמיעו הצדדים את סיכומיהם.

     

  5. המחלוקת בין הצדדים מצויה במספר מישורים: המישור הראשון טמון בשאלה האם הפרסום מהווה לשון הרע. ככל שהמדובר בפרסום שמהווה לשון הרע, יהיה צורך לדון במחלוקת במישור נוסף: האם עומדת לנתבעת הגנה, ובפרט הגנת אמת בפרסום והגנת תום לב. ככל שהתובעים יעברו את שתי המשוכות ויוכיחו את זכאותם לפיצוי – יהיה צורך, במישור השלישי, לדון בשיעור הפיצוי. לצד מחלוקות אלו, יש צורך לחדד מה כולל הפרסום שמיוחס לתובעת ובתוך כך להדגיש מספק נקודות עובדתיות נוספות. חידוד זה נדרש ביתר שאת בשל חוסר הבהירות בטענות התובעים, הן בכתב התביעה והן בתצהירים מטעמם.

     

    הפרסום

     

  6. התובעים טוענים כי הפרסום נעשה בשתי זירות. בזירה הראשונה – דברים שהטיחה הנתבעת בתובעת במהלך ישיבת מועצת העיר שהתקיימה בשנת 2017; ובזירה השנייה – פרסום של תיעוד הישיבה ברשתות החברתיות שגרר אחריו פרסום "פוסטים" ותגוביות שכללו הכפשות ונאצות כלפי התובעים. התשתית הראייתית שהונחה לפניי מלמדת כי הפרסום שניתן לייחס לנתבעת הוא אך ורק הדברים שאמרה בישיבת מועצת העיר, בעוד שלא ניתן לייחס לה אחריות בגין הפרסומים שהיו בזירה המקוונת. דומה שלמרות טענותיהם בכתבי הטענות ובתצהירים, התובעים עצמם מאשרים, ולו באופן חלקי, כי כך הוא מצב הדברים (עמ' 6 שורה 29 ואילך, ועמ' 6 שורה 1 ואילך).

     

  7. לא יכולה להיות מחלוקת לגבי הדברים שהנתבעת הטיחה כלפי התובעת במהלך ישיבת מועצת העיר, שכן הישיבה מתועדת מראשיתה ועד סופה. סרטון שמתעד את הישיבה הוגש לבית המשפט וסומן ת/1 (ראו גם הסכמת הצדדים עמ' 4 שורה 21).

     

  8. כתב התביעה ותצהירי התובעים לוקים בערבוב בין הדברים שהנתבעת אמרה בישיבת מועצת העיר לבין הדברים שפורסמו לאחר מכן ברשתות החברתיות. בעוד שבכתב התביעה ובתצהיר התובע (סע' 16 לכתב התביעה; סע' 14 לתצהיר) נטען כי הביטויים בהם כינתה הנתבעת את התובע בישיבה המועצה הם: "מטריד סדרתי", "אנס", "סוטה מין" ו"עבריין מין", מצפייה בסרטון שתיעד את ישיבת מועצת העיר עולה כי ההתבטאות מצומצמת יותר. הנתבעת הטיחה בתובעת שני משפטים, תחילה אמרה: "מי שמטריד פה מינית זה הבעל שלך ולא אף אחד אחר"; ובהמשך לחילופי דברים עם התובעת, חזרה הנתבעת על משפט זה בנוסח אחר, ואמרה: "משמיץ? בעלך מטריד מינית אנשים בפרטי אז תסתמי את הפה שלך. בעלך מטריד מינית" (החל מנקודת זמן 28:28 בסרטון).

     

  9. מצפייה בסרטון ניתן להיווכח עוד כי במהלך הישיבה שררה אווירה מתוחה, שכללה הטחת ביקורת והאשמות הדדיות בין היריבים – אלה התומכים בבוחבוט ואלה המצדדים בפומרנץ. בתום הישיבה ולאחר שהוכרז על נעילתה, קמה הנתבעת מכיסאה ופנתה לצאת, או אז קמה התובעת והחלה לצעוק: "...קודם כל שידאגו לעצמם האפסים האלה, כל היום משמיצים בפייסבוק, זבל..." (נקודת זמן 28:09 ואילך בסרטון), ואז בתגובה השיבה הנתבעת: "אה סליחה.. מי שמטריד פה מינית זה הבעל שלך ולא אף אחד אחר". התובעת ציינה בהמשך: "...קודם כל דרך ארץ, משמיץ את בעלי בפייסבוק...", או אז השיבה הנתבעת – "משמיץ? בעלך מטריד מינית אנשים בפרטי אז תסתמי את הפה שלך. בעלך מטריד מינית". כאן המקום לציין כי בניגוד לנאמר על ידי התובעים בתצהיריהם, הנתבעת לא אמרה ולא פרסמה כי התובע הורשע בפלילים בגין הטרדה מינית. עוד ראוי לציין כי במהלך הישיבה נכחה התובעת לבדה ואין חולק שהתובע לא היה במקום.

     

  10. כדי להבין את הרקע לדבריה של הנתבעת, נציין שאין מחלוקת כי כארבע שנים לפני ישיבת מועצת העיר, בשנת 2013, בין התובע לבין הנתבעת התנהלו חילופי דברים, בין היתר באמצעות הפייסבוק. התובע מודה כי באחת ההזדמנויות הוא כתב לנתבעת הודעה פרטית בפייסבוק (שיועדה לנתבעת בלבד) בזו הלשון: "לכי תחפשי לך חיים...אם בעלך לא מספק אותך...אם היית לידי הייתי דוחף לך לפה את מה שבעלך לא דחף לך בחיים כדי שתפסיקו לפנטז על זהות הכותב, את עלובה ומסכנה...זה רק אני כותב...זה את מעיזה לפנטז שאני אישה אז זה מה שמגיעה לך תברר היכן אני גר...תגיעי...ואז לא יהיו לך ספקות יותר לפחות לגבי הזהות המינית שלי...תצלמי...ותראי לבעלך...אולי הוא ירגיע אותך...יבין מה חסר וישלים". לטענת הנתבעת דברים אלו הם הטרדה מינית של התובע כלפיה והיא חוותה הטרדה מינית לכל דבר ועניין. התובע לא מכחיש כי הוא כתב את הדברים, אך ציין כי הוא עשה כן משום שנעלב לאחר שהנתבעת ואשיה אחרת הטילו דופי בזוגיות שלו עם אשתו ודבריהן כללו רמיזות מיניות (עמ' 5 שורות 6-2). כבר עתה יצוין כי התובע נחקר על דברים אלו במשטרה, והתמונה העולה מגרסתו כי הוא הגיב כפי שהגיב, לאור כך שהנתבעת ואחת נוספת כתבו לו בחשבון הפייסבוק, תוך שהן מניחות כי הן עושות כן עם אחת, אביטל בוחבוט, שלסברתם משתמשת בחשבון שלו. לדברי התובע "מפה ירד הויכח ל[ר]מה מאד נמוכה לצערי הרב שבו אני מנסה להסביר שגבר הוא הכותב ולא אישה..." (נספח ג' לתצהיר התובע).

     

  11. בכך לא התמצו הדברים. הסרטון שתיעד את ישיבת מועצת העיר גלש לזירה נוספת – הזירה המקוונת. הסרטון פורסם בפייסבוק ובעקבות כך פורסמו פוסטים ונכתבו תגוביות בנושא. ברם, לא הונחה תשתית הולמת ממנה ניתן ללמוד שמי שפרסם את הסרטון ברשתות החברתיות הייתה הנתבעת או שהיא הייתה אחראית לפרסום הפוסטים והתגוביות. לאמיתו של דבר, בכתב התביעה אין טיעון סדור לפיו הנתבעת היא שהפיצה את הסרטון או שנטלה חלק בפרסום בזירה המקוונת באופן כלשהו (סע' 8 לכתב התביעה), למעט אמירה כללית, שלא הונחה לגביה תשתית ראייתית לפיה "לאחר [פניית התובעים לנתבעת להתנצל] החליטה הנתבעת לפרסם פוסטים שונים בפייסבוק שעניינם השתלחותו והתבטאויותיו החמורות של הנתבעת בנתבעים 1-2" (כך במקור; סע' 13 לכתב התביעה). אותם פוסטים נטענים לא צורפו על ידי התובעים ומהפרסומים שכן צורפו עולה שהם נכתבו על ידי אחרים ולא על ידי הנתבעת. אם כן, לא נמצא בסיס לטענה כי "לאור התבטאות הנתבעת, ופרסומי הרבים, הן בגלוי והן בשימוש בחשבונות פיקטיביים, גרמה הנתבעת ועודדה פרסום ביטויים מעליבים הן על ידה במישרין והן בעקיפין...." (סע' 16 לתצהיר התובע). נראה שבחקירתו של התובע לא הכחיש עוד כי התבטאויות הנתבעת לא חרגו מעבר לדברים שציינה בישיבת מועצת העיר. התובע ציין כי "הדברים שנאמרו פה נאמרו על פי הסרטון, כי לא הייתי באירוע. הם לא נאמרו על ידי הנתבעת. היא אמרה שאני מטריד מיני והם העלו את זה אחר כך לפייסבוק כדי לעודד תושבים ולהצדיק את זה שאני מטריד מינית והתגובות האלה היו תגובות של כותבים שנחשפו לזה..." (עמ' 6 שורה 1). זאת ועוד, מעדותה של הנתבעת, שלא נסתרה, עולה כי תיעוד ישיבת מועצת העיר נעשה על ידי עיריית מעלות-תרשיחא כחלק מפרסום שגרתי של ישיבות מועצה (עמ' 10 שורות 33-31). התובעים לא טענו אחרת בנקודה זו ולא הביאו ראיות כי מי שפרסם את הסרטון ברשתות החברתיות הייתה הנתבעת. עוד יצוין כי עולה מדברי הנתבעת, כי מה שפורסם תחילה היה הסרטון המלא שתיעד את הישיבה במלואה.

     

  12. תוכנם של חלק מן הפוסטים והתגוביות שפורסמו ברשת המקוונת היה מכוער, גס ומכפיש. כאמור, מהראיות עולה כי פרסומים אלו לא נכתבו על ידי הנתבעת, אלא על ידי אנשים אחרים. כך למשל התובעים מצרפים צילום של פוסט שנכתב על ידי אחד בשם שלומי אנידג'אר והשני על ידי יוסף פרץ. חרף האזהרה שבפתח פסק הדין, נחסוך מן הקורא ששרד את ביב הביטויים עד כה עוד ביטויים גסים, והמעיין יעיין בנספח ו' לתצהיר התובע.

     

  13. משלא הוכח כי הנתבעת היא שפרסמה את הסרטון וכן את יתר הפרסומים שהיו ברשתות החברתיות, או כי הייתה שותפה להם בצורה אחרת, אין מקום לקביעה כי הנתבעת אחראית לפרסומים אלו. יודגש כי כעולה מהנספחים לתצהיר התובע וכן מהמסמכים מההליך שמתנהל בבית המשפט בעכו, חילופי הדברים המכפישים והפרסומים כלפי התובע לא סבו רק סביב דברי הנתבעת שנאמרו בישיבת מועצת העיר, שכן שיח מכפיש התנהל במעטפת רחבה יותר על רקע המחלוקות הפוליטיות. בנקודה זו לא ניתן שלא לתהות מדוע מבין שלל המפרסמים, שחלקם פרסמו פרסומים חמורים יותר כלפי התובע ובתפוצה רחבה יותר, בחרו התובעים להגיש תביעה רק נגד הנתבעת (השוו: הדברים שצוינו ברע"א 1239/19 שאול נ' חברת ניידלי תקשורת בע"מ, פסקה 48 לפסק דינה של כב' השופטת ברק-ארז (פורסם בנבו, 8.1.2020) (להלן: עניין שאול)).

     

  14. לסיכום: הפרסום היחיד שיש להידרש לו הוא שני המשפטים שנאמרו על ידי הנתבעת בתום כינוס ישיבת מועצת העיר, שאת אמירתם לא מכחישה הנתבעת (עמ' 9 שורות 37-35). משכך, עסקינן הוא בפרסום בדרך "הישנה" – פרסום על ידי הטחת דברים בפומבי בנוכחות אנשים, ולא בפרסום במדיה המקוונת. מכאן, שאין צורך להידרש לסוגיות שעשויות להתעורר בפרסום בזירה זו (ראו עניין שאול).

     

    האם הפרסום מהווה לשון הרע?

     

  15. סעיף 1 לחוק איסור לשון הרע, התשכ"ה-1965 (להלן: חוק איסור לשון הרע) קובע כי לשון הרע היא דבר שפרסומו עלול להשפיל אדם בעיני הבריות או לעשותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג מצדם או לבזות אדם בשל מעשים או תכונות המיוחסים לו או לפגוע באדם, במשרתו, בעסקו, במשלח ידו או במקצועו. הפסיקה קבעה כי הכלל שנועד לבחון אם פרסום מהווה לשון הרע נוקט אמת מידה אובייקטיבית. לפי מבחן זה משמעות האמירות נלמדת מתוך תוכנן. הן מתפרשות בצורה אובייקטיבית ופירושן אינו תלוי, לא בכוונת המפרסם ואף לא באופן בו הובן הפרסום על ידי הנפגע (ראו: ע"א 1104/00 אפל נ' חסון, פ"ד נו(2) 607 (2002)). ברוח זו נבדקת מידת ההשפעה שיש לפרסום על ההערכה לה זוכה האדם בעיני הציבור (ראו: ע"א 334/89 מיכאלי נ' אלמוג, פ"ד מו(5) 555 (1992) (להלן: עניין מיכאלי)). כן נקבע כי לצורך גיבוש עוולה בגין לשון הרע, אין צורך להוכיח כי אדם בפועל הושפל או בוזה, ודי בכך שהפרסום עלול היה להביא לתוצאה כזו (ראו: אורי שנהר דיני לשון הרע 121 (התשנ"ז) (להלן: שנהר); ע"א 89/04 נודלמן נ' שרנסקי (פורסם בנבו, 4.8.2008)).

     

  16. כינויו של אדם "מטריד מינית" הוא כינוי פוגע ביותר ודומה שאין מי שיחלוק על כך שאמירת אמירה זו לאדם, יש בה כדי להשפילו בעיני הבריות ולפגוע בו ובהערכה לה הוא זוכה בעיני הציבור. הטרדה מינית היא תופעה חברתית מגונה שזוכה להוקעה חברתית רחבה. מכאן שכינוי אדם כ"מטריד מינית" נושא עמו מטען שלילי ביותר. אמירה כי אדם הוא "מטריד מינית" טומנת בחובה אמירה כי הוא הפר נורמות חברתיות שנועדו לשמור את גופו וכבודו של האחר, בעיקר כאשר האחר הוא אישה, אך לא רק. בפסיקת בית המשפט צוין כי "כיום מן המוסכמות הוא, בישראל כמו במדינות אחרות, שהטרדה מינית, מעבר לנזק החומרי שהיא עלולה לגרום, פוגעת בכבוד האדם" (עש"ם 6713/96 מדינת ישראל נ' בן אשר, פ"ד נב(1) 650, 973 (1998)). הטרדה מינית אינה רק פסול מוסרי חברתי אלא גם איסור משפטי. האיסור להטריד מינית מעוגן בחוק למניעת הטרדה מינית, התשנ"ח-1998 (להלן: החוק למניעת הטרדה), שבו הוגדר מהי "הטרדה מינית" ונקבע כי התנהגות זו מגיעה כדי עוולה אזרחית ואף עבירה פלילית בנסיבות מסוימות. נוסף לכך, הואיל ויש בפרסום זה ייחוס ביצוע עבירה פלילית, ברגיל ייחשב פרסום זה לשון הרע (ע"א 310/74 שטרית נ' מזרחי, פ"ד ל(1) 389 (1975)). אני קובע אפוא כי הפרסום מהווה לשון הרע לפי חוק איסור לשון הרע.

     

    הגנות

     

  17. בכתב ההגנה העלתה הנתבעת שלל טענות הגנה, אך בסיכומים התמקדה בכך שדבריה חוסים תחת הגנת האמת בפרסום והגנת תום הלב. הגנת האמת בפרסום מוסדרת בסעיף 14 לחוק איסור לשון הרע שקובע כדלקמן: "במשפט פלילי או אזרחי בשל לשון הרע תהא זאת הגנה טובה שהדבר שפורסם היה אמת והיה בפרסום ענין ציבורי; הגנה זו לא תישלל בשל כך בלבד שלא הוכחה אמיתותו של פרט לוואי שאין בו פגיעה של ממש".

     

  18. לטענת הנתבעת, בעקבות הדברים שכתב לה התובע בהודעה פרטית, שאת נוסחם המדויק ציינו מקודם, היא חוותה הטרדה מינית מצד התובע (עמ' 10 שורות 1, 6, 12), ועל כן הגישה נגדו תלונה במשטרה (עמ' 10 שורה 19; נספח ג' לתצהיר התובע). נדגיש כי חילופי הדברים בפייסבוק בין התובע לנתבעת היו בשנת 2013 (עמ' 12 שורה 32), ואילו ישיבת מועצת העיר התקיימה ארבע שנים לאחר מכן, בשנת 2017 (שם, עמ' 14 שורה 30).

     

  19. גם פרסום אמת הוא פרסום פוגע ויכול להוות לשון הרע. לכן, הגנת אמת בפרסום "משקפת את נכונות המחוקק להתיר פרסומים עובדתיים שיש בהם משום פגיעה בשם הטוב ואף בכבודו של מושא הפרסום, מקום שמתקיימים שני תנאים: (1) מדובר ב"אמת"; (2) מדובר במידע שיש בו עניין לציבור. היסוד הראשון הוא עובדתי בעיקרו, והוא נוגע להשוואה בין הפרסום לבין המציאות העובדתית. היסוד השני עוסק בשאלה האם קיימים לפרסום יתרונות חברתיים המצדיקים אותו, למרות לשון הרע שבו. שאלה זו היא ערכית בעיקרה" (ע"א 844/12 מולקנדוב נ' פורוש, פסקה 31 (פורסם בנבו, 22.2.2017) (להלן: עניין מולקנדוב); שנהר, עמ' 215)). לעמדתי, בנסיבות המקרה שני יסודות ההגנה מתקיימים.

     

  20. היסוד הראשון של ההגנה מכוון להשוואה שבין הפרסום לבין המציאות העובדתית. במקרה שלפנינו נדרש מענה לשאלה האם המציאות העובדתית היא שהתובע הטריד מינית את הנתבעת. לצורך קביעתה של המציאות העובדתית, יש צורך להתחקות אחר שני מרכיבים: העובדות והפרשנות שיש לתת להם, הדבר נדרש ביתר שאת שכן הפרסום הנדון טומן בחובו מטען ערכי שלילי והעובדות טעונות פרשנות כדי להגיע למסקנה אם המציאות העובדתית חופפת את הפרסום. במקרה שלפנינו, הנדבך העובדתי של המציאות לא שנוי במחלוקת. השאלה שמתעוררת היא לגבי הפרשנות שיש לתת להתנהגות התובע ביחס לפרסום, וביתר מיקוד – האם משלוח ההודעה על התכנים שבה מהווה הטרדה מינית? לעמדתי התשובה לכך היא בחיוב.

     

  21. חוק למניעת הטרדה מינית מגדיר מהי הטרדה מינית ומונה שורה של חלופות אשר בהתקיים אחת מהן תיחשב ההתנהגות כהטרדה מינית. על פי החלופה הקבועה בסע' 3(5) לחוק ״התייחסות מבזה או משפילה המופנית לאדם ביחס למינו או למיניותו, לרבות נטייתו המינית״ – תיחשב להטרדה מינית. פנייתו של התובע אל הנתבעת כללה ביטויים בעלות אופי מיני מובהק כגון: "... אם בעלך לא מספק אותך"; "אם היית לידי הייתי דוחף לך לפה את מה שבעלך לא דחף לך בחיים..."; תגיעי...ואז לא יהיו לך ספקות יותר לפחות לגבי הזהות המינית שלי...תצלמי...ותראי לבעלך...אולי הוא ירגיע אותך...יבין מה חסר וישלים". דברים אלו אינן רמיזות עקיפות, אלא גסויות מיניות מפורשות שמופנות כלפי מיניותה של הנתבעת, ולא יכולה להיות מחלוקת שטומנים בחובם התייחסות מבזה ומשפילה.

     

  22. לעמדתי, גם בחינת המציאות העובדתית במשקפת של ערכים חברתיים, מוליכה למסקנה דומה. הדבר הוא תולדה של חפיפה, במקרה זה אף התאמה, בין הגינוי המשפטי הקבוע בחוק למניעת הטרדה מינית לבין הגינוי החברתי, למצער הגינוי החברתי הרצוי. דומה שאין מי שיחלוק על כך שאמירותיו של התובע כלפי הנתבעת הם הטרדה מינית גם מפרספקטיבה חברתית וגם במונחים של שיח חברתי מקובל ונאור. תוכן הדברים שכתב התובע לנתבעת מעוררים גינוי חברתי ומוסרי וגם מכיוון זה הביטוי "מטריד מינית" לא חוטא לאמת.

     

  23. כאן המקום לציין כי העובדה כי חלף פרק זמן של ארבע שנים בין המועד בו התבטא התובע נגד הנתבעת באופן פוגעני, לבין מועד ישיבת מועצת העיר, אין בה כדי לגרוע מהמסקנה כי ביסוד הפרסום אמת. כאמור, בחינתה של האמת היא בחינה אובייקטיבית בעיקרה, ולא נדרש "קשר סיבתי" בין העובדות שמבססות את המציאות העובדתית לבין עצם הפרסום, אלא שיש לבחן את ההתאמה בין הפרסום לבין קיומה של מציאות עובדתית תואמת. גם תהליך הבדיקה הוא בעיקרו אובייקטיבי.

     

  24. זאת ועוד, לצורך בחינת רכיב "האמת" בפרסום יש לבחון את הפרסום בכללותו ולתת את הדעת על מה שיש בו ועל מה שאין בו. מצד אחד, יש לבחון שמא נעדרים מהפרסום פרטים המשנים את הרושם הכללי המתקבל מהפרסום ומצד שני, יש לראות שאין בו פרטים משמעותיים שאינם נכונים (ראו: עניין; מולקנדוב, פסקה 34; דנ"א 7325/95 ידיעות אחרונות בע"מ נ' קראוס, פ"ד נב(3) 1, 35 (1998); שנהר, בעמ' 223-221). כמו כן, "בחינת האמת אין משמעותה כי לא כל פער בין העובדות העולות מן הפרסום לבין האמת המשפטית יוביל למסקנה כי לא נתקיים התנאי של אמיתות הפרסום" (עניין מולקנדוב), כפי שהדבר מצא ביטוי במפורש בסיפא של סעיף 14 בו צוין כי ההגנה לא תישלל רק בשל העובדה שלא הוכחה אמיתותו של "פרט לוואי שאין בו פגיעה של ממש" (דנ"א2121/12 פלוני נ' דיין אורבך, פסקה 28 לפסק דינו של כב' השופט גרוניס (פורסם בנבו, 18.9.2014) (להלן: עניין פלוני)). לפיכך, די בכך שהמשמעות והתוכן הכללי של הפרסום תואמים את המציאות (שנהר, עמ' 220; עניין מיכאלי, עמ' 564).

     

  25. דבריה של הנתבעת לא כללו רק את הביטוי "מטריד מינית", אלא שהיא הוסיפה וציינה כי התובע מטריד מינית "אנשים". עשויה אפוא להתעורר הטענה כי הנתבעת ייחסה לתובע ביצוע סדרה של מעשים שמהווים הטרדה מינית ולא רק מעשה אחד. מן הפן העובדתי נעיר כי היה זה התובע שצירף לתצהירו תלונה נוספת במשטרה שהגישה נגדו גב' רונית מלכה, על כך שהוא שלח לה הודעה בפייסבוק בה כתב: "אם היית לידי הייתי דוחף לך בפה את מה שיש לי בין הרגליים יפרחה" (נספח ג' לתצהיר התובע; שם גם נמצאת חקירת התובע בה מודה ששלח את ההודעה וטען שלא הייתה לו כוונה מינית). חשוב מכך, כפי שצוין, היסוד הראשון של ההגנה, קרי האמת בפרסום, לא נבחן תוך דקדוק לפרטי פרטים, אלא די בכך שהמשמעות הכללית של הפרסום תואמת את המציאות. מובנם הכללי של דברי הנתבעת יכול להיתפס ככזה המכוון להטרדה אחת, והביטוי "אנשים", הגם שהוא נאמר בלשון רבים, יכול להתייחס, בלשון המדוברת והשגורה, כמכוון לתת ביטוי לפגיעה או לאמירה שנאמרה לדובר עצמו (למשל פלוני נכנס לחדר ופוגש את אלמוני, אלמוני עשוי להגיב "אינך רואה שיש כאן אנשים" ולמעשה להתכוון לכך שמדובר בו עצמו). זאת ועוד, הנתבעת אף הוסיפה נופך של דיוק לדבריה באופן שלמלים "מטריד מינית אנשים" הוסיפה את המילה "בפרטי". דבריו של התובע נאמרו אכן "בפרטי" – בהודעה פרטית ששלח לנתבעת בפייסבוק. כידוע, משמעות הפרסום נקבעת על פי מבחן אובייקטיבי, היינו על פי המובן הטבעי והרגיל של המילים בעיני הקורא הסביר (שנהר, עמ' 217) או ממשמעותו המסתברת על פי נסיבות העניין (רע"א 10520/03 בן גביר נ' דנקנר, פסקה 20 לפסק דינה של כב' השופטת פרוקצ'יה (פורסם בנבו, 12.11.2006)). המשמעות המסתברת של דברי הנתבעת, תוך שם מוצבים בהקשרם, מתיישבים עם המציאות העובדתית, ומכאן שמתקיים היסוד הראשון הנדרש להגנת האמת בפרסום.

     

  26. לשם תחולת ההגנה נדרש קיום יסוד שני – קיום עניין ציבורי בפרסום. יסוד זה בוחן אם ישנם יתרונות לציבור אשר מצדיקים את הפרסום למרות לשון הרע (שנהר, עמ' 215). קיומו של אינטרס ציבורי בפרסום, הוא עניין נורמטיבי בעל ממד אובייקטיבי, וההכרעה ביחס לקיומו נבחנת על רקע נסיבות המקרה (רות גביזון "איסור פרסום הפוגע בפרטיות הזכות לפרטיות וזכות הציבור לדעת" זכויות אזרח בישראל – קובץ מאמרים לכבוד חיים ה' כהן 177, 219-190 (התשמ"ב) (להלן: גביזון); ע"א 439/88 רשם מאגרי מידע נ' ונטורה, פ"ד מח(3) 808 (1994) (להלן: עניין ונטורה)). לצורך בחינת שאלת העניין הציבורי בפרסום, הוצעו בפסיקת בתי המשפט וכן על ידי מלומדים מספר מבחנים. כך למשל, הוצע "מבחן התועלת", שעל פיו עניין ציבורי המצדיק פגיעה בפרטיות אדם על ידי פרסום הינו עניין שיש לציבור תועלת בידיעתו, אם לשם גיבוש דעה בעניינים ציבוריים, ואם לשם שיפור אורחות החיים (ראו: שנהר, עמ' 228 והאסמכתאות שם; עניין פלוני, פסקה 101; עניין ונטורה). עם זאת, מידע עשוי להיות בעל השפעות חשובות על הציבור גם במקרים שבהם עוסק המידע באדם פרטי (שנהר, עמ' 232). מבחן נוסף שהוצע בוחן את שאלת קיומו של עניין ציבורי בפרסום בזיקה לשאלה האם הייתה הצדקה למסירת המידע למי שאליו הוא הועבר (ע"פ (מחוזי ת"א) 2078/87 חברת אהליאב בע"מ נ' חברת תעשיות איירמק (1975) בע"מ, פ"ד תש"ן (ב) 235 (1987)). לפי מבחן אחר, בתי המשפט ייטו להכיר בקיומו של עניין ציבורי בפרסום פרטים אודות מאורע שאירע ברשות הרבים (שנהר, עמ' 233 והאסמכתאות שם). מגמה נוספת ביקשה לתת גמישות רבה יותר ולראות בקביעת קיומו של עניין ציבורי כפועל יוצא של מדיניותו השיפוטית של בית המשפט, ולפיכך היא תיעשה על ידי השופט בדין לפי שיקול דעתו (ע"פ (מחוזי ת"א) 989/79 בורוכוב נ' יפת, פ"מ תשמ"ג(ב) 521 (1983)).

     

  27. המבחנים האמורים אינם מוציאים האחד את השני, אלא שהם כלי עזר בידי בית המשפט לבחון את ההצדקה הציבורית בפרסום. יודגש כי ההכרעה בשאלת קיומו או היעדרו של עניין ציבורי בפרסום צריכה להיעשות בכל מקרה ומקרה על פי נסיבותיו (זאב סגל "הזכות לפרטיות מול הזכות לדעת" עיוני משפט ט (התשמ"ג) 175, 193, 195; גביזון, עמ' 222)). ההכרעה בשאלה האם היה בפרסום עניין ציבורי, מוכרעת בדרך של מציאת איזון בין אינטרסים מתנגשים: מחד האינטרס של הפרט במניעת פרסום פרטים פוגעים אך נכונים אודותיו; ומאידך האינטרס שבחופש הביטוי, כשבמסגרתו תישקל בעיקר זכות הציבור לדעת.

     

  28. מספר שיקולים מובילים אותי למסקנה שיש לראות בפרסום דבריה של הנתבעת כנושא עניין ציבורי במובן סע' 14 לחוק. אמת, קשה לומר שהעניין הציבורי נובע באופן מובהק ממאפייניו של התובע. התובע איננו איש ציבור במלוא מובן המילה, אם כי נזכיר שהוא מורה ומחנך במקצועו והתובעים מעורבים בצורה כזו או אחרת בפעילות פוליטית מקומית בעירם. לא בכדי, אמירותיה של הנתבעת היו במסגרת כינוס של ישיבת מועצת העיר בה נכחו הנתבעת והתובעת. לעמדתי, את הדגש בבחינת העניין הציבור יש לשים על מאפיינים הקשורים בפרסום ובתכניו, בזיקה להיבטים חברתיים ונוספים, שלא קשורים דווקא בזהות המעורבים ותפקידם בציבור. ראשית, קיים עניין ציבורי הולך וגובר במודעות לסוגיית ההטרדה המינית ותיחום גבולותיה. באופן זה, יש חשיבות להעברת המסר כי הטרדה מינית אינה מתמצית במעשה פיזי, והיא יכולה לקבל ביטוי בצורות שונות, לרבות בתוכן מילולי או כתוב. לעיתים, פגיעתו של דיבור או מילה כתובה היא משמעותית. על רקע זה לא ניתן לזלזל בחווייתה הסובייקטיבית של הנתבעת שחשה מוטרדת מהדברים שכתב התובע, וניתן להבין תחושה זו. שנית, כפי שצוין לעיל, הדברים שכתב התובע עשויים להיחשב במקרים מסוימים עבירה פלילית (אזהיר כאן כי עסקינן במשפט אזרחי בו רמת ההוכחה הנדרשת קלה יותר לעומת הליך פלילי, ועל כן קביעותיי בהליך זה לא יכולות לחייב במסגרת הליך פלילי). כאשר הפרסום נוגע לביצוע עבירה פלילית ואף לחשד לביצוע עבירה, יגבר האינטרס הציבורי שבפרסום (עניין אורבך, פסקה 41; שנהר, עמ' 237). לשלמות התמונה יצוין כי הנתבעת הגישה נגד התובע תלונה במשטרה, תחילה נסגר התיק ובעקבות פניית התובע שונתה עילת הסגירה, "לפנים משורת הדין", והתיק נסגר בעילה של העדר אשמה פלילית (ראו המכתב שצורף לתצהיר התובע). שלישית, אמנם, כאשר המדובר בפרסום עניין פרטי אישי, הנטייה היא שלא לראות בדברים עניין ציבורי. אולם, בנסיבותיו של מקרה זה יש לתת את הדעת לכך שהפרסום שעשתה הנתבעת, נגע לדברים שהופנו אליה ומי שנפגע מהם הייתה היא (השוו: שנהר, עמ' 232). דין אחר היה לו הנתבעת, הייתה למשל מפרסמת דברים אישיים על התובע. במקרה הנוכחי הנתבעת בחרה לפרסם דברים שנוגעים אליה באופן אישי ואשר הוטחו בה ופגעו בה. ודוק: לפרסום אמירותיה של הנתבעת קדם פרסום נוסף בו הנתבעת פרסמה את ההודעה ששלח לה התובע בפייסבוק סמוך לשליחתה בשנת 2013. בחירתה של הנתבעת לא להותיר על הדברים שכתב לה התובע בגדר סוד כמוס אלא לחשוף אותם, תוך הסתכנות בפגיעה בה עצמה, מחזקים את המסקנה כי יש להכיר בפרסום כטומן בחובו עניין ציבורי. המסקנה היא כי הנתבעת ביססה את ההגנה הקבועה בסע' 14 לחוק.

     

  29. לאור תוצאה זו, אין מקום להמשיך ולדון בהגנת תום הלב. עם זאת, אציין בקצרה כי הגנה זו, שמעוגנת בסעיף 15 לחוק איסור לשון הרע, אשר לא שמה את הדגש על אמיתת הפרסום אלא על כך שנעשה בתום לב, לא חלה בעייננו. זאת בין היתר מן הטעם שלעמדתי לא מתקיימת אף נסיבה מאלו הקבועות בסעיף 15 לחוק. קשה לראות בנתבעת כמי שהייתה מוטלת עליה חובה לעשות את הפרסום, כטענתה.

     

  30. אחר דברים אלה. מעבר לסבך המבחנים והכללים אותם יישמנו עד כה, יהא זה מועיל להסתכל על התמונה ממבט על. ריחוף אל מעל להליך והתבוננות עליו מותירה קושי בתוצאה לפיה לתובע יוענק סעד. אמירתה של הנתבעת כי התובע מטריד מינית אנשים "בפרטי" באה לאחר שהתובע התיר את חרצובות לשונו או ליתר דיוק שלח את כריות אצבעותיו להקליד מלל שכולל ביטויים מיניים גסים ובוטים. עיון בחלק מהשיח שהתובע ניהל בפייסבוק מעלה שהוא שותף פעיל בשיח פוגעני (ושלא ישתמע כי הוא לבד, גם יריביו בביצה הבאושה; ראו למשל חילופי התגובות שצורפו לתצהיר הנתבעת). האם אלה הנסיבות בהן יש להעניק לתובעים סעד? תשובתי היא – לא.

     

  31. הנה אם כן, הדברים שהטיחה הנתבעת כלפי התובעים מהווים לשון הרע, שכן באמירתם יש כדי לפגוע לבזות ולהשפיל את התובעים. עם זאת, תביעתם של התובעים לא צלחה את הגנת האמת בפרסום שקבועה בחוק איסור לשון הרע, משהצליחה הנתבעת לבצר הגנה זו. משכך, דין התביעה להידחות.

     

  32. התוצאה אפוא שאני מחליט לדחות את התביעה. לנוכח קביעותיי בגוף פסק הדין, אין צו להוצאות.

     

    המזכירות תשלח את פסק הדין לצדדים.

     

    ניתנה היום, י"ד אדר תש"פ, 10 מרץ 2020, בהעדר הצדדים.

     

    Picture 1

     


בעלי דין המבקשים הסרת המסמך מהמאגר באמצעות פניית הסרה בעמוד יצירת הקשר באתר. על הבקשה לכלול את שם הצדדים להליך, מספרו וקישור למסמך. כמו כן, יציין בעל הדין בבקשתו את סיבת ההסרה. יובהר כי פסקי הדין וההחלטות באתר פסק דין מפורסמים כדין ובאישור הנהלת בתי המשפט. בעלי דין אמנם רשאים לבקש את הסרת המסמך, אולם במצב בו אין צו האוסר את הפרסום, ההחלטה להסירו נתונה לשיקול דעת המערכת
הודעה Disclaimer

באתר זה הושקעו מאמצים רבים להעביר בדרך המהירה הנאה והטובה ביותר חומר ומידע חיוני. עם זאת, על המשתמשים והגולשים לעיין במקור עצמו ולא להסתפק בחומר המופיע באתר המהווה מראה דרך וכיוון ואינו מתיימר להחליף את המקור כמו גם שאינו בא במקום יעוץ מקצועי.

האתר מייעץ לכל משתמש לקבל לפני כל פעולה או החלטה יעוץ משפטי מבעל מקצוע. האתר אינו אחראי לדיוק ולנכונות החומר המופיע באתר. החומר המקורי נחשף בתהליך ההמרה לעיוותים מסויימים ועד להעלתו לאתר עלולים ליפול אי דיוקים ולכן אין האתר אחראי לשום פעולה שתעשה לאחר השימוש בו. האתר אינו אחראי לשום פרסום או לאמיתות פרטים של כל אדם, תאגיד או גוף המופיע באתר.

 



שאל את המשפטן
יעוץ אישי שלח את שאלתך ועורך דין יחזור אליך
* *   
   *
 

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

כל הזכויות שמורות לפסקדין - אתר המשפט הישראלי
הוקם ע"י מערכות מודרניות בע"מ