פסק דין
לפני תביעה כספית ע"ס 376,480 ש"ח, שעניינה גניבת מלגזה שהושכרה ע"י התובעת לנתבעת ונגנבה מחצרי הנתבעת. סכום התביעה מורכב משווי המלגזה עצמה (80,850 ₪) וממרכיב דמי שכירות בגין המלגזה (295,630 ₪), אשר נמנעו מהתובעת עקב הגניבה.
במסגרת שמיעת הראיות בתיק העידו לפני, מטעם התובעת, מר שרגא רגב (להלן "שרגא") ורעייתו, גב' אורנה רגב (להלן: "אורנה"), שהינם בעלי התובעת, וכן מר מוטי פרוייליך ומר זוהר לוי, עובדים לשעבר אצל הנתבעת. מטעם הנתבעת העיד מר יקיר פלד (להלן: "פלד"), ששימש כסמנכ"ל תפעול בנתבעת בתקופה הרלוונטית וכיום אינו מועסק על ידה.
א.טענות הצדדים
א1.טענות התובעת
התובעת טענה כי בין השנים 2006-1996, השכירה לנתבעת מלגזות, בהן עשתה הנתבעת שימוש בסניפיה השונים ברחבי הארץ, בעבור דמי שכירות חודשיים בסך 735 דולר (בצירוף מע"מ) לכל מלגזה.
ביום 17.5.2000, נגנבה מלגזה מדגם קלרק דיזל, מס' רישוי 73821-7 (להלן: "המלגזה"), מסניף הנתבעת, ברחוב אבן-גבירול בת"א (להלן: "הסניף") (להלן: "אירוע הגניבה").
המלגזה לא הייתה מבוטחת בביטוח מקיף בעת הגניבה ומכאן, שאין כיסוי ביטוחי לאירוע הגניבה.
התובעת טענה, כי על הנתבעת מוטלת חובה לשפותה על שווי המלגזה שנגנבה ועל אובדן דמי השכירות עבור אותה מלגזה מאז גניבתה.
זאת, בהסתמך על הסכמות נטענות, בעל פה ובכתב, בין הצדדים, לפיהן התובעת הייתה אחראית לבטח את המלגזות המושכרות בביטוח חובה וצד ג' בלבד (כאשר, לטענתה, ביטוח החובה על חשבונה וביטוח צד ג' מומן ע"י הנתבעת), ואילו חובת עריכתו של ביטוח מקיף למלגזות הוטלה על כתפי הנתבעת.
בעניין זה טענה התובעת, כי מרכיב התשלום החודשי בגין 'ביטוח' המשתקף בחשבוניות שהפיקה לנתבעת, כיסה רק את התשלום עבור ביטוחי החובה וצד ג' ולא כלל תשלום עבור הביטוח המקיף, באשר עריכתו של ביטוח זה הייתה באחריות הנתבעת.
כן נטען, כי הנתבעת התרשלה בשמירה על המלגזה, בהותירה אותה בלילות בחניה אשר מחוץ לסניף הנדון של התובעת, ללא מיגון מתאים, דבר שאפשר את גניבתה, ובכך הפרה את חובתה לשמירת המלגזה מכוח חוק השומרים, תשכ"ז-1967 (להלן: "חוק השומרים").
א2.טענות הנתבעת
הנתבעת כפרה בטענות התובעת בדבר אחריותה לשאת בנזקי גניבת המלגזה וטענה, כי התובעת היא זו שמחוייבת לשאת בנזקים אלה, ככל שקיימים.
בעניין זה טענה הנתבעת, כי בין הצדדים אין ולא היה הסכם כלשהו, בעל פה או בכתב, המחייב אותה לדאוג לעריכתו של ביטוח מקיף למלגזות שהושכרו לה. בהקשר זה טענה הנתבעת, כי טיוטת ההסכם עליה נסמכה התובעת בטענתה למחוייבות חוזית כאמור, הינה מאוחרת לאירוע הגניבה ומכל מקום, לא נחתמה מעולם.
כן טענה הנתבעת, כי לא רק שלא הוטלה עליה חובה חוזית כלשהי לעריכתו של ביטוח מקיף למלגזות, אלא שהסכמת הצדדים בעניין הייתה הפוכה. היינו, כי התובעת היא זו שהייתה אחראית לעריכת כלל הביטוחים, מכל סוג שהוא (חובה, צד ג' ומקיף), ולשם כך אף גבתה ממנה התובעת תשלום חודשי עבור כל מלגזה בגין מרכיב הביטוח, כפי שבא לידי ביטוי בחשבוניות שהפיקה התובעת.
לטענת הנתבעת, מצב דברים זה היה ברור לתובעת, אשר במשך כשש שנים וחצי לאחר אירוע הגניבה לא הציגה לה כל דרישה בעניין, וכי הליך התביעה הנוכחי בא לעולם רק עקב החלטתה של הנתבעת להפסיק את יחסי העבודה הממושכים בין הצדדים.
כן טענה הנתבעת, כי בכל מקרה, אין הצדקה לחייבה בתשלום דמי השכירות בגין התקופה שלאחר אירוע הגניבה, שכן לאחר הגניבה, התובעת העמידה לרשותה מלגזה חדשה חלופית, אשר לא ניטלה מלקוח אחר כלשהו של התובעת, והמשיכה לקבל ממנה את דמי השכירות באופן סדיר ומלא. משכך, לא נגרם לתובעת הפסד ממשי כלשהו של דמי שכירות בגין אירוע הגניבה.
בהתייחס לטענת התובעת בדבר רשלנותה של הנתבעת באופן השמירה על המלגזה טענה הנתבעת, כי בעלי התובעת הכירו את מצב הדברים בשטח והיו מודעים לאופן שמירת המלגזה בסניף הנדון ומשכך, גם אם יקבע כי המלגזה נשמרה באופן רשלני אשר אפשר את גניבתה, הרי שיש לייחס לתובעת אשם תורם מלא, בשיעור של 100% בעניין זה.
הנתבעת אף כפרה בתחולתה של חובה מכוח חוק השומרים ולחילופין טענה לאי הפרת חובה זו מצידה בכל הנוגע לאופן השמירה על המלגזה.