בפניי תביעה בעילה של הפרת חוק איסור לשון הרע, תשכ"ה1965 (להלן: ,,חוק איסור לשון הרע" או ,,החוק"), בכתבה שפורסמה בעתון 'ידיעות אחרונות' (להלן: ,,העתון").
ה ע ו ב ד ו ת ו ה מ ח ל ו ק ת
התובע, מר פלוני, עורך דין בהכשרתו, עסק במקצועו אך הושעה מספר פעמים מחברותו בלשכת עורכי -הדין.
ביום 17.06.99 פורסמה בעתון כתבה פרי עטו של הנתבע 5, מר אורון מאירי (להלן: ,,מר מאירי"), שכותרתה ,,עו"ד שתקף את אמו נדון לחצי שנת מאסר". בכותרתהמשנה נכתב: ,,ייכנס לכלא לאחר שיסיים ריצוי עבודות שירות על תקיפת ילדיו". בגוף הכתבה נכתב כדלהלן:
,, עורךדין נשלח למאסר של חצי שנה לאחר שהורשע בתקיפת אמו בת ה83, אבל הוא ירצה את המאסר רק לאחר שיסיים לרצות עונש של עבודות שירות על תקיפת ילדיו.
הפרקליט מפתחתקווה הואשם כי היכה באכזריות את אמו הקשישה וגרם לה פגיעות קשות בגופה.
במהלך עדותה של האם בביתהמשפט התייחס אליה בנה הפרקליט בגסות וזכה לגינוי מצד השופט גבריאל שטרסמן, שקבע: 'החקירה הנגדית של האם עלידי בנה היתה מחזה מביך. הסתבר כי האם נאלצה להפעיל את לחצן המצוקה, שנמצא בביתה, כדי שבנה לא יפגע בה'. השופט אמר שהוא מאמין לגרסת האם.
מייד לאחר הקראת הכרעתהדין הודיע השופט כי הוא דוחה את גזרהדין לצורך קבלת תזכיר (כך במקור) קצין מבחן על עורךהדין. הפרקליט הוזמן להתייצב בפני קציןהמבחן, אך לא הגיע. בעקבות זאת הוצא נגדו צו -הבאה לבית המשפט.
אתמול, כאשר הגיע לביתהמשפט לייצג כמה מלקוחותיו במספר תיקים, ניגשה אליו התובעת והודיעה לו, כי עליו להתלוות אליה לדיון במתן גזרדינו באולמו של השופט שטרסמן. הפרקליט המופתע ביקש מהשופט לדחות את גזרהדין בטענה, כי לא ידע היכן משרדו של קצין המבחן.
השופט לא קיבל את טיעוניו והחליט לגזור את דינו מייד ולשלוח אותו למאסר של חצי שנה. נוסף לכך גזר עליו מאסר על תנאי ל18 חודשים."
(ההדגשות שלי - ש' א')
התובע טוען כי הדברים שפורסמו בכתבה הנם בגדר לשון הרע, כמשמעות המונח בחוק. מנגד טוענים הנתבעים, כי הפרסום לא מהווה לשון הרע על התובע, שכן שמו לא צוין בכתבה כלל. לחלופין טוענים הם, כי עומדות להם ההגנות המנויות בסעיפים 13(7) ו -13(9) לחוק, כמו גם הגנת סעיפים 14 ו -15(2) לחוק.
יוער כי לאחר פרסום הכתבה (17.06.99), ובטרם הוגש כתב התביעה המקורי (17.09.02), לא פנה התובע למי מהנתבעים בדרישה לתיקון או התנצלות על פרסום הכתבה (עמ' 10 לפרוטוקול).
ד י ו ן ו ה כ ר ע ה
1. המסגרת הנורמאטיבית
הדין העולה מחוק איסור לשון הרע מאזן בין שתי זכויותאדם מרכזיות שאינן מוחלטות: זכות היסוד לשם טוב מחד גיסא, וזכות היסוד לחופש ביטוי מאידך גיסא (ראו ע"א 10281/03 קורן נ' ארגוב (ניתן ביום 12.12.06; פורסם במאגר 'נבו') (להלן: ,,פסקדין קורן"); ע"א 9462/04 מורדוב נ' ידיעות אחרונות בע"מ (ניתן ביום 28.12.05; פורסם במאגר 'נבו') (להלן: ,,פסקדין מורדוב"), פסקה שמינית; ע"א 4534/02 רשת שוקן בע"מ נ' הרציקוביץ' (פ"ד נח(3) 558, 565 (2004) (להלן: ,,פסקדין הרציקוביץ'") ורע"א 4740/00 אמר נ' יוסף (פ"ד נה(5) 510 (2001) (להלן: ,,פסקדין אמר").
חופש הביטוי הוא ,,ציפור נפשה של הדמוקרטיה" (ע"פ 255/68 מדינת ישראל נ' בן משה, פ"ד כב(2) 427, 435 (1968); בג"צ 4804/94 חברת סטיישן פילם בע"מ נ' המועצה לביקורת סרטים (פ"ד נ(5) 661, 671 (1997)).
מנגד, ,,שמו הטוב של אדם מאפשר לו להימנות על בני הקהילה, ובכך להגשים את עצמו ולעצב את אישיותו" (ע"א 6871/99 רינת נ' רום (פ"ד נו(4) 72, 90 (2002)); ,,כבוד האדם ושמו הטוב חשובים לעיתים לאדם כחיים עצמם, הם יקרים לו לרוב יותר מכל נכס אחר" (ע"א 214/89 אבנרי נ' שפירא (פ"ד מג(3) 840, 857 (1989)).