כתבת תחקיר קשה על אודות התובעת (להלן - כרמון), פקידה בכירה במשרד הפנים, פורסמה במוסף השבת של העיתון ידיעות אחרונות. עניינה של הכתבה בחשיפת שיטות עבודה פסולות של כרמון, בתחום מתן אשרות כניסה ושהייה בישראל לזרים. לטענת כרמון, לא נעשתה הכתבה בהגינות ולא ביושר, ומכאן תביעתה לתשלום פיצויים ולפרסום התנצלות בגין פרסום לשון הרע על אודותיה.
עיקרי התביעה, ההגנה, וסדר הדיון
1. 27 שנים עובדת כרמון במשרד הפנים. בתקופה הרלוונטית לתביעתה, שימשה בתפקיד מנהלת המחלקה לאשרות ולזרים. הנושא בתפקיד זה, על-פי תיאורו בנציבות שירות המדינה, "אחראי מקצועית על תהליכי הנפקת האשרות לזרים ועל פעולות שינויין והארכתן המתבצעים ביחידה ובלשכות האזוריות... מופקד על הביצוע של הפעולות הקשורות באשרות שאינן בסמכות הלשכות האזוריות. משמש סמכות לערעור בנושאי אשרות כניסה ורישיונות ישיבה להחלטות שהתקבלו בנציגויות בחו"ל בלשכות האזוריות ובמחלקה" (נספח א' לתצהיר כרמון ושם תיאור מפורט ומלא של התפקיד). ברי כי מדובר בתפקיד בכיר, וגלומה בו עוצמה ושררה.
2. ביום ו', 13.9.2002, פורסמה בגיליון המוסף לשבת של ידיעות אחרונות כתבת-התחקיר נשוא התביעה, פרי עטם של מרדכי גילת ומיכל גרייבסקי. הכתבה משתרעת על פני שלושה עמודים ויותר. עניינה, על-פי כותרתה - הש.ג. הכושל של המדינה. כך מחלקת ראש אגף האשרות במשרד הפנים אישורי כניסה לישראל למי שהיא חפצה ביקרו; על-פי כותרת בעמוד השער של העיתון, מדובר ב- תחקיר: כך מקבלים אשרות כניסה. השער הפרוץ של בתיה כרמון. בתחתית עמוד השער של המוסף, בצד תמונתה של כרמון, כותרת נוספת וכותרת-משנה: השער הפרוץ של בתיה כרמון. כך מגוננת ראש אגף האשרות במשרד הפנים על בעלי תעודות מזוייפות, מאפשרת לאנשים מפוקפקים להיכנס למדינה, משרתת בעלי אינטרסים ומכניסה לארץ עובדים בלתי חוקיים לשירות משפחתה. הכותרות משקפות נאמנה את התוכן, שבו טענות קשות וחמורות על האופן שבו מבצעת כרמון את תפקידה, ועל כך שכרמון אינה ישרה ולא הגונה.
3. בכתבה ניתן פירוט של כמה וכמה פרשיות שבהן מוכחת לכאורה התנהלותה השלילית של כרמון, כמתואר בכותרות הללו. בכתבה כונתה כרמון בכינויים שונים, כגון: מריה תרזה, המלכה, אשת הברזל, ועוד. בכתבה ישנן אמירות כלליות בגנות התנהלותה של כרמון, על כך שהיא פועלת בניגוד לנהלי משרד הפנים, בניגוד להחלטות הממונה עליה, על כך שהיא מנצלת את מעמדה לרעה, אינה נאמנה לאמת, ועוד כהנה וכהנה.
4. כרמון טוענת כי כל אלו - הכותרות, הפרשיות המתוארות בכתבה, הכינויים, ושאר ההיגדים המשובצים בכתבה - הנם דברי השמצה ולשון הרע. לדידה, פורסמה כתבת-התחקיר תוך רמיסת כל אמת-מידה מקובלת של הגינות, יושר ואמת. מכאן תביעתה על-פי חוק איסור לשון הרע, התשכ"ה - 1965 (להלן - החוק).
5. הנתבעים מבקשים לדחות את התביעה. לטענתם, ביטויי-לשון שנקטו בהם, אינם עולים כדי לשון הרע כלל וכלל. דרכה של כתבה ביקורתית על איש ציבור להיות קשה וחריפה, וכרמון הינה איש ציבור. הנתבעים טוענים לקיומן של ההגנות שלפי החוק, בעיקר הגנת אמת הפרסום (סעיף 14) והגנות תום הלב (סעיף 15). (בכתב ההגנה טענו הנתבעים גם להגנה לפי סעיף 13 לחוק, אך זנחו את הטענה בסיכומיהם ואין עוד צורך לדון בה).
6. מבחינת סדר הדיון, נידרש תחילה לשאלה האם יש משום לשון הרע בדברים שפרסמו הנתבעים על אודות כרמון. לאחר מכן נרחיב את העיון בשאלת קיומה של הגנת אמת הפרסום. נעשה כן באופן פרטני לגבי כל אחת ואחת מן הפרשיות שעליהן סופר בכתבה, ולגבי כל אחד מרכיביהן. בחינת תחולתה של הגנת אמת הפרסום תעשה גם לגבי האמירות הכלליות על כרמון. לאחר מכן נבחן האם חלות בנסיבות העניין דנן הגנות תום הלב. אחר הדברים האלה תידון שאלת הנזק והסעד הראוי בגינו.
פרולוג: פרסום הכתבה - פרסום לשון הרע
7. סעיף 1 לחוק קובע מהי לשון הרע:
לשון הרע היא דבר שפרסומו עלול -
(1) להשפיל אדם בעיני הבריות או לעשותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג מצדם;
(2) לבזות אדם בשל מעשים, התנהגות או תכונות המיוחסים לו;
(3) לפגוע באדם במשרתו, אם משרה ציבורית ואם משרה אחרת, בעסקו, במשלח ידו או במקצועו;
(4) ...
הדברים שפורסמו על כרמון בגופה של הכתבה באים, ללא ספק, בגדריו של סעיף 1. כרמון, המופקדת על מתן אשרות הכניסה לישראל מזה שנים, המוכרת בתפקידה זה והמתיימרת להנהיג את המלחמה בכניסתם של מהגרים בלתי- חוקיים לארץ, הוצגה בכתבה כמי שפועלת במגמה הפוכה לחובותיה. על-פי הכתבה, ממניעים לא ברורים, לעיתים זרים, אישרה כרמון את כניסתם של עובדים לא-חוקיים ואף של גורמים פליליים, וברצותה התעלמה מן ההנחיות הברורות המחייבות את עובדי מינהל האוכלוסין, כדי לאפשר את כניסתם של אלו. קריאת הכתבה יוצרת אצל הקורא את הרושם כי כרמון איננה דוברת אמת, כי היא אישה מניפולטיבית וכוחנית, וכי לנגד עיניה לא עומדת טובת המדינה ולא חובתה המקצועית, אלא גחמות בלתי מוסברות ומניעים אישיים. דברים אלה עלולים בוודאי להשפיל את כרמון בעיני הבריות ולעשותה לבוז וללעג מצידם, לבזותה בשל התכונות והמעשים המיוחסים לה, וכן לפגוע במשרתה הציבורית, במשלח ידה ובמקצועה. מדובר אפוא בדברי לשון הרע.
אין עוררין על כך שפרסום הכתבה, עולה כדי פרסום על-פי סעיף 2 לחוק.
8. משכך הם פני הדברים, משפרסמו הנתבעיםלשון הרע על כרמון, ומשנתבעו על-ידה, הרי שעליהם לשאת בנטל ההוכחה, על-פי מאזן ההסתברויות הנוהג במשפט האזרחי, להתקיימותן של ההגנות שלהן הם טוענים, הגנת אמת הפרסום והגנות תום הלב.
9. בנוגע לכינויים שבהם כונתה כרמון בכתבה, להבדיל מתאור הפרשיות השונות, טענו הנתבעים, כי הם אינם בגדר לשון הרע. לטענתם, גם לגבי ביטויים חמורים ובוטים מאלה שנקטו בהם, נפסק בבית המשפט העליון כי יש לראות בהם דרך התנסחות וסגנון, ואל לו לבית המשפט להתערב בכך. הגנה מיוחדת יש להקנות לשימוש בביטויים מעין אלה כאשר מדובר באיש ציבור. כרמון, לשיטתם, גם מנסה לצקת לכינויים הללו תוכן יותר משיש בהם, כדי לבסס את הטענה כי הם מהווים, כשלעצמם, לשון הרע.