"חלמיש" חברה ממשלתית עירונית לדיור לשיק נ' מאגורי ואח'

א.   פתח דבר

       1.              בפניי תביעה לפינוי וסילוק יד הנתבעים ממקרקעין בכפר שלם. פינוי כפר שלם נמשך כבר מספר שנים, כשבין השנים 97 ועד לשנת 2004 הוקפאו הליכי הפינוי. חברי כב' השופט ד"ר שאול אבינור בחר לייחד פרק סיום בפסק דינו מיום 19.8.10 (ת.א. 7721/06 חלמיש נ' אייבי, ראה סעיפים 52-57 לפסה"ד), ובו הביע דעתו כי מן הראוי היה להסדיר את נושא פינוי כפר שלם בדרך שלא תצריך הכרעות שיפוטיות, וכי על הרשויות להבהיר את מדיניותן באשר לקריטריונים הנהוגים לפינוי, והאם אין מקום לשנות קריטריונים אלה, וכל זאת כדי להגיע לתוצאה של צדק חברתי במסגרת זמן סבירה.

       2.              בפסק דיני זה בחרתי להצטרף כבר בתחילת דבריי לאמירות אלה של כב' הש' ד"ר אבינור. פינוי כפר שלם הינו פרויקט מדיני חברתי מהמעלה הראשונה. השיקולים המשפטיים אינם בהכרח שיקולים הזהים לשיקולים החברתיים. זה אולי המקום לשוב ולהזכיר כי כפר שלם ב"גלגולו הקודם" ערב הקמת המדינה היה ידוע כחלק מכפר ערבי "סלמה". באפריל 1948 נכבש הכפר סלמה, ומייד לאחר נטישתו מתושביו אוכלסו בו עולים חדשים, ושמו שונה לכפר שלם. לימים ובסמוך לשנת 1965, ביקשה המדינה להרוס את בתי הכפר ולשקם את השכונה ע"י בניית בתים חדשים. בשנה זו אף חוקק חוק פינוי בינוי והחל תהליך פינוי התושבים.

       3.              תביעות הפינוי המגיעות לפתחו של ביהמ"ש אינם דנים בחלקם הגדול בדור ראשון של מתיישבים, אלה ברובם כבר הלכו לעולמם או פונו ושוקמו זה מכבר. מרבית התביעות מתייחסות לדור שני ואף שלישי של מתיישבים, אשר המשיכו להתגורר בבית הוריהם המקורי או שבנו מבנים באותו מתחם.

       4.              בביקורי בשכונת כפר שלם במסגרת מספר תביעות המתנהלות בפניי, יכולתי להתרשם כי חלק מהמשפחות הינן משפחות קשות יום, המתקשות להתפנות מהשכונה בכוחות עצמם. בימים אלה בה על סדר היום מונחת מחאה חברתית בשל מצוקת דיור קשה, מן הראוי שפינוי תושבי כפר שלם אכן ייעשה כדברי חברי כב' הש' ד"ר שאול אבינור, מחוץ לכותלי ביהמ"ש באמצעות קביעת מדיניות חדה וברורה ביחס לדור השני והשלישי של המתיישבים הראשונים. יש לקבוע קריטריון קל וברור שלא יצריך חקירה ודרישה של סקרים ותצ"אות שלא תמיד מאפשרים קביעה חד משמעית.

ב.    מבוא וטענות הצדדים

       1.              התובעת הינה חברה ממשלתית עירונית שהוקמה לצורך פינוי ובינוי מתחם "כפר שלם" (להלן: "חלמיש"). על פי החלטה מספר 995 מיום 3.4.04 של מועצת מנהל מקרקעי ישראל, הוסמכה חלמיש לפעול לפינוי מחזיקים שלא כדין במקרקעין שבכפר שלם. בהתאם להחלטה זו ולצורך יישום ההחלטה, נחתם ב-28.7.04 חוזה בין ממ"י לבין חלמיש, על פיו יועברו זכויות הבעלות והחכירה במקרקעין בכפר שלם לידי חלמיש. מכח חוזה זה, זכאית חלמיש להירשם בין היתר כבעלים של חלקה 1 בגוש 6128, ואשר הבעלים היום הינה מדינת ישראל. החלקה מהווה חלק מרח' ד' מס' 52 בעיר ת"א. הנתבעים מחזיקים במקרקעין המצויים במתחם זה.

       2.              אין מחלוקת עובדתית בין הצדדים, כי הוריו של נתבע 1 אילן מאגורי (להלן: "הנתבע") התגוררו בכפר שלם, רח' ג' 20, שם נולד הנתבע, גדל והתגורר עם הוריו עד שנת 1978. ב-27.4.78 נחתם הסכם פינוי בין חלמיש להורי הנתבע, ובמסגרת הסכם זה עברו הורי הנתבע עם ילדיהם למענם החדש ברח' הבושם 39. הנתבע כיליד 1960 היה כבן 18 וערב גיוסו לצה"ל בעת הפינוי והמעבר לביתם החדש.

       3.              לטענת חלמיש, בגין הנכס ברח' ג' 20 פוצתה משפחת מאגורי המורחבת, ההורים על כל שמונת ילדיהם. הפיצוי נאמד על פי קריטריון של 11 נפשות, היינו זוג הורים, 8 ילדים, וחתן שהתגורר עימם (נספח ה' לתצהיר גיל סער). לפיכך, אין מקום לכפל פיצוי לנתבע אשר עבר להתגורר עם הוריו בביתם החדש. הנתבע נדחה ע"י וועדת הפינויים ונמצא לא זכאי על פי הקריטריונים הקבועים, ולטענתם כבר בשנת 1988 נמצא כי אין בנכס אדם.

       4.              לנתבע מספר טענות עובדתיות ומשפטיות. לגרסתו, מייד ובסמוך לפינוי הוריו מהנכס, התגייס לצבא ובחר להתגורר בסמוך לאחיו חיים שנותר  בנכס, ומידי פעם כשבא לחופשות מהצבא היה מתגורר עם אחיו חיים בנכס. לטענתו, התגורר בנכס ברציפות עד נישואיו בשנת 1989. לאחר נישואיו בנה במתחם מבנה נוסף גדול יותר שאף גודר ותוחם, חובר לתשתיות ושולמו עליו מיסי ארנונה.

       5.              זאת ועוד, לטענת הנתבע בשנת 1994 פנה בהמרצת פתיחה לביהמ"ש המחוזי בת"א לסעד של צו מניעה קבוע האוסר על המשיבים שהינם אחיו חיים וחב' חלמיש, להתקשר בכל הסכם לפינוי הנכס ללא הסכמתו. במסגרת תובענה זו הושגה פשרה בין הנתבע לאחיו שקיבלה תוקף של פס"ד. לטענת הנתבע, פס"ד זה מונע מחלמיש מלהתקשר עם אחיו חיים בהסכם פינוי. הסכם כזה נחתם עם אחיו ב-95 ועל פיו פונה האח ב-96, היינו בניגוד לצו מניעה של ביהמ"ש, לפיכך זכאי הוא להחזיק במקרקעין.

       6.              כמו כן, טוען עוד הנתבע כי בשנת 1994 הובטח לו ע"י חלמיש כי יפוצה בסך של 100,000 $ תמורת פינוי הנכס, וזו הראיה שנמצא זכאי עפ"י הקריטריונים באותה העת. הנתבע חתם על הסכם שלא נחתם ע"י חלמיש ולא אושר ע"י וועדת הפינויים, אלא שלטענת הנתבע ההסכם לא יצא אל הפועל מפאת העדר תקציב לפי מה שנאמר לו באותה עת, ומאוחר יותר משראו כי התפנה בעצמו ורכש דירה ביהוד בשנת 2000 סירבו לפצותו, על אף ההבטחות שהובטחו לו ע"י התובעת בזמן אמת.

ג.    מעמדו של הנתבע בנכס

       1.              אין מחלוקת כי מדובר בדור שני של מתיישבים, הורי הנתבע הדור הראשון  פונה בהסכמה בהסכם פינוי שכלל פיצוי ל-11 נפשות, זוג הורים, 8 ילדים, והחתן. טענותיו של הנתבע לעניין גובה הפיצוי והבית החלופי קטן המידות שלא התאים לצורכי ההורים ול-11 נפשות, אינן רלבנטיות ביחס לנתבע, אלא שהן יכולות לשמש רקע והסבר לעובדה שהנתבע על פי גרסתו בחר לשוב ולהתגורר בגפו בסמוך לאחיו חיים, על מנת שתהא לו פרטיות בעת חופשותיו משירותו הסדיר בצבא. וכך מעיד הנתבע:

            "ש. אתה גרת בבית של ההורים עד שהתחתנת?

             ת.  לא. גרתי עם ההורים עד שהתגייסתי, כשהתגייסתי לצבא פינו את ההורים שלי, היה לי מבנה יחד עם אחי בכפר שלם ברח' ד', ואז כשהייתי חייל בניתי לעצמי דירה ליד אחי, הוא בנה לי אותה בשנת 78, וכשהייתי בא מהחופשות בצבא הייתי מידי פעם שוכן שם. אז אוטומטית הכתובת עברה עם ההורים שלי לרח' הבושם.

             (עמ' 10 לפרו' שורות 1-5).

       2.   מאוחר יותר, משנישא הנתבע בשנת 89 והפך אב לילדים, החדרון היה צר מלהכיל את המשפחה והנתבע הרחיב את המבנה, וכך מעיד הנתבע:

            "ת. אני יליד 60, ובשנת 78 התגייסתי במועד שבו המשפחה עזבה את הבית. בשנת 78 עברתי לגור אצל אח שלי, בניתי לי אצל אח שלי חדר, כדי שיהיה לי נוח לשבת עם חברים. לקחו להורים שלי את הבית כי עבדו עליהם, אני בניתי ליד אחי חדר בשנת 78, הוא בנה לי חדר לידו צמוד אליו וכשהייתי בא מהצבא הייתי לן שם. את המבנה כיום בניתי כשהתחתנתי ונולד לי ילד. אז בזמנו אחי לא היה נשוי, אח"כ הוא התחתן, אני התחתנתי בשנת 89, בניתי את המבנה השני כשנולדו לי שני ילדים בשנת 93, ראיתי שיש מו"מ, ולי היה סכסוך עם אחי ואז נודע לי שבאו לאחי למו"מ.