פסק דין
לפני תביעה במסגרתה עותר התובע כי בית המשפט יורה על אכיפתו של הסכם אשר הוכתר תחת הכותרת "זיכרון דברים", ואשר במסגרתו התחייב הנתבע למכור לתובע את זכויותיו בדירה ברחוב שמעיה 24 (דירה 13) באלעד (להלן: "הנכס"). לחילופין, עתר התובע לפסיקת פיצויי קיום בהיקף של 860,000 ₪ , ובכל מקרה בתוספת של הפיצוי המוסכם הנקוב בהסכם כמו גם נזקיו הממוניים ושאינם ממוניים.
בכתב התביעה טען התובע כי ביום 29.11.2009 התקשרו הצדדים בזיכרון דברים במסגרתו מכר הנתבע לתובע את הזכויות בנכס בתמורה לתשלום סך של 1,210,000 ₪. (להלן: "זיכרון הדברים").
לשיטת התובע, לאחר חתימת זיכרון הדברים התברר כי הנתבע אינו רשום כבעל הזכויות בנכס, ואף סבתו (אשר לדברי הנתבע הורישה לו את הנכס), אינה רשומה כבעלת הזכויות.
במשך חודשים חזר הנתבע והבטיח השלמת רישום הזכויות על שמו לצורך השלמת העסקה, אך נמנע, בפועל, מנקיטת הצעדים הנדרשים לצורך כך.
לבסוף, הודיע הנתבע לתובע על ביטול זיכרון הדברים מטעמים שאין בינם לבין הסכמות הצדדים דבר, והתובע נדרש להגשת כתב התביעה המקורי.
בהמשך, מצא הנתבע למכור את זכויותיו לצד ג', כל זאת שעה שתלויה ועומדת התביעה לאכיפת ההסכם, ועל בסיס אלו נדרש התובע לתיקון כתב התביעה, תוך שהוא עותר לסעד החלופי של פסיקת פיצויי קיום, אם וככל שלא ימצא בית המשפט לאכוף את זיכרון הדברים.
בכתב ההגנה טען הנתבע כי זיכרון הדברים בוטל על ידו כדין , כשנה לאחר חתימתו, וזאת נוכח הפרתו היסודית על ידי התובע, אשר בניגוד לאמור בזיכרון הדברים לא שילם לתובע עשרה אחוזים משווי העסקה עד ליום 15.12.2009, וסירב, בחוסר תום לב, לחתום על הסכם המכר, בהתאם לטיוטה שהועברה לידי בא כוחו.
הוסיף הנתבע וטען כי אוים על ידי התובע, במשך תקופה ארוכה, להמשיך ולפעול לצורך השלמת ההתקשרות, תוך שנגרמים לו נזקים כלכליים של ממש.
לאחר שעיינתי בכתבי הטענות, בתצהירים, בחקירות הנגדיות ובסיכומי הצדדים, באתי לכלל מסקנה כי דין התביעה להתקבל באופן חלקי. טעמיי והיקף החלטתי להלן.
זיכרון הדברים-האם הסכם מכר מקרקעין מחייב
השאלה הראשונה אליה נדרשתי הינה משמעותו ומהותו של זיכרון הדברים אשר נחתם בין הצדדים.
צודק התובע בטענתו, במסגרת הסיכומים, כי זיכרון דברים הוא חוזה לכל דבר ועניין (בעניין זה ראה ע"א 158/77 רבינאי נ' מן שקד פ"ד לג(2) 281).
גם הנתבע, אינו חולק על כך.
השאלה אינה האם מדובר במסמך מחייב, אלא האם יש לראותו כהסכם מכר מקרקעין ולקרוא מכוחו גמירות דעת והסכמה מפורשת של הצדדים ביחס למכירתו של הנכס.
בעניין זה, אין בידי לקבל את עמדת התובע או גרסתו.
זיכרון הדברים אינו מגלם בחובו הסכמות המגיעות כדי גמירות דעת נדרשת שעה שעסקינן בהסכם מכר מקרקעין.
כל שניתן לקרוא מתוך זיכרון הדברים הוא כוונה של שני הצדדים להתקשר בהסכם מכר, ביחס לנכס, אך לא יותר מכך.
פרשנות זו נלמדת מגוף זיכרון הדברים עצמו, מהתנהלות הצדדים לאחר חתימתו ומעדותם בפני, במסגרת החקירה הנגדית.
באשר לפרשנות של זיכרון הדברים אני מוצאת להפנות את הצדדים לע"א 4628/93 מדינת ישראל נ' אפרופים שיכון וייזום בע"מ פ"ד מט(2) 265, (להלן: "פסק דין אפרופים"), במסגרתו קבע בית המשפט העליון, מפי כב' הנשיא דאז פרופ' א.ברק :