החלטה
עניינה של עתירה זו, חלוקת ארוחות חגיגיות בימי חגם של האסירים המוסלמים, עיד אל פיטר- חג שבירת צום הרמדאן וחג הקורבן, כמו גם בחגיהם של בני דתות אחרות שאינם יהודים.
העותר מרצה מאסר לתקופה של 21 שנים ו – 5 חודשים החל מיום 12.8.96 בגין עבירות שעניינן שוד בנסיבות מחמירות, אונס, חבלה גופנית חמורה ושהיה בלתי חוקית.
ביסוד העתירה מונחת הטענה לפיה, מאז תחילת ריצוי מאסרו לפני 15 שנים, לא הוגשה לו ארוחה חגיגית לציון חגי האסלאם. ודוק; העותר אינו מבקש שתוגשנה ארוחות מסורתיות כמצוות הדת, אלא ארוחות דשנות שכוללות תוספת בשרית מעבר לזו המוגשת דרך כלל, במטרה לתרום לאווירת החג.
בעתירה מפורטת ויסודית, טענה באת כוח העותר, עו"ד עביר בכר, כי קיימת אפליה בין אסירים שאינם יהודים לבין אסירים יהודים, המקבלים בימי חגם ארוחה דשנה וחגיגית. בגדר העתירה, הובאו עדויות של אסירים יהודים ולא יהודים כאחד, התומכות בנטען. כן צורף לעתירה סיכום ראיון מיום 11.9.11 שנערך לעותר ע"י מנהל אגף 6, בו צוין כי "מבדיקה שנערכה מול המטבח לא חולקה ארוחה מיוחדת וביומן האגף מופיע תפריט רגיל".
ב"כ העותר הפנתה לסעיף 1(ב) לנוהל שב"ס מס' 30-1107 מועדי ישראל, הקובע כי "קיום מצוות החג והבאת הסמלים המייחדים כל חג אל בית הסוהר והכנת ארוחות חגיגיות יתרמו לאווירה חגיגית בבית הסוהר ולתחושת שייכות של האסירים היהודים לכלל ישראל החוגג את חגו באותו יום". יש בהוראה זו משום ביטוי לגישתה לאפליה הנטענת.
ב"כ העותר עמדה על חשיבות השוויון כזכות יסוד בישראל ועל חובתו המנהלית של המשיב להנהיג שוויון בין כלל האסירים וכן, הפנתה לפסיקה בעניין זה.
ב"כ המשיב, עו"ד גלעד מלכא, טוען מנגד, כי אין יסוד לטענת האפליה. לשיטתו, המשיב עושה כל שיש לאל ידו כדי לאפשר לאסירים המוסלמים לחוג את חגיהם עפ"י מסורת האסלאם. כך לאורך חודש הרמדאן נוהג המשיב לחלק לאסירים המוסלמים ארוחת ערב בשרית ובנוסף, ארוחת לילה, אשר אסירים בני דתות אחרות אינם זוכים להן. בחג העיד אל פיטר, נוהגים לחלק לאסירים המוסלמים ארוחת ערב בשרית ואילו האחרים מקבלים ארוחה חלבית. בנוסף, מחולקים לאסירים המוסלמים בתקופת החגים ממתקים: בקלאוות ותמרים. יתרה מכך, לדבריו, אסירים יהודים אינם זוכים בימי חגם לארוחות מיוחדות, אלא לתפריט הרגיל הנוהג יומיום בבית הסוהר, מלבד מזון המאפיין חגים מסוימים ואשר נועד כדי לברך עליו כמו, תפוח בדבש בראש השנה וכו'. בחגים אלו, נהנים האסירים הלא יהודים מארוחה זהה, לרבות התוספות. משכך, טוען ב"כ המשיב, אין האסירים שאינם יהודים מופלים לרעה.
ב"כ המשיב הוסיף, כי לעותר אין זכות או סמכות להגיש עתירה "ייצוגית" בשם כלל האסירים הלא יהודים. אכן כך, אולם היה ועתירתו תתקבל, ממילא תהא לה השלכה לכלל האסירים הלא יהודיים, מכוח עקרון השוויון.
בתגובה לטענות המשיב, טענה ב"כ העותר, כי הארוחות הבשריות המוגשות בערבי הרמדאן והאיד אל פיטר אינן מיוחדות כלל ועיקר ומדובר למעשה, באותן הארוחות המוגשות בצהרי היום לכלל האסירים, אלא שהגשתן נדחית לשעות הערב, מתוך כבוד למסורת המוסלמית, לפיה בצהרי היום צמים. ב"כ העותר הדגישה את המטרה העומדת ביסוד העתירה, להביא לכך שארוחות החג של האסירים הלא יהודים תהיינה חגיגיות ומיוחדות, בדומה לארוחותיהם של האסירים היהודים, על מנת לתרום לתחושת החג והשייכות לעמם.
דיון והכרעה
בסיכום הראיון שנערך ע"י מנהל האגף, כמו גם בעדויות שצורפו לעתירה יש כדי לתמוך בטענות העותר. מנהל האגף ציין במפורש כי ביומן האגף מופיע תפריט רגיל בימי חגם של המוסלמים. תגובת המשיב לפיה לאסירים היהודים לא מחולקת ארוחה מיוחדת בחג אינה עולה בקנה אחד עם העדויות, מהן עולה כי בחגי היהודים מחולקות תוספות של בשר אדום, דג ועוד.
סעיף 7 לפקודת הנציבות "השבת וחגי ישראל" קובע: "בימי השבת והחגים תוגשנה (במידת האפשר) ארוחות חגיגיות לסגל ולאסירים". צודקת ב"כ העותר כי יש לפרש הוראה זו בצורה תכליתית, באופן המחיל את ההוראה גם על אסירים שאינם יהודים. פרשנות אחרת, אינה עולה בקנה אחד עם עקרונות השיטה המשפטית החלה במדינת ישראל, המבוססת על ערכי הדמוקרטיה ובין היתר על שוויון זכויות ללא הבדל של דת, גזע או לאום. בית המשפט העליון עמד לא אחת על כך כי אף בין כתלי הכלא יש לשמור על זכויות האדם של אסירים, בכפוף לפגיעה הנגרמת מעצם מאסרם. ביחס לזכות לכבוד נקבע:
"חומות הכלא אינן מפרידות בין העצור לבין כבוד האדם. משטר החיים בבית הסוהר מחייב, מעצם טבעו, פגיעה בחירויות רבות מהן נהנה האדם החופשי... אך אין משטר החיים בבית הסוהר מחייב שלילת זכותו של העצור לשלמות גופו ולהגנה בפני פגיעה בכבודו כאדם".
יש להחיל גזירה שווה על זכות השוויון. לעניין זה יפים דברי כב' הנשיא בדימוס ברק:
"השוויון מהווה זכות בעלת מעמד חוקתי (ראו א' ברק פרשנות במשפט, כרך ג, פרשנות חוקתית [23], בעמ' 423). היא נכללת בזכות לכבוד. אכן, עקרון השוויון נגזר מכבוד האדם וקשור עמו קשר בל יינתק (ראו: י' קרפ "חוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו – ביוגרפיה של מאבקי כוח" [25], בעמ' 352 וכן Henkin “Human Dignity and Constitutional Rights” [27], at p. 212). היטיב להביע זאת ח' ה' כהן בציינו:
"...הכבוד האסור בפגיעה והזכאי להגנה אינו רק שמו הטוב של האדם, כי אם גם מעמדו כשווה בין שווים. הפגיעה בכבודו אינה רק בהוצאת שם רע או בעלבונות וגידופים, אלא גם בהפלייה וקיפוח, במשוא-פנים ובהתייחסות גזענית או משפילה. ההגנה על כבוד האדם אינה רק באיסור לשון הרע, כי אם גם בהבטחת שוויונו בזכויות ובסיכויים, ובמניעת הפלייה כלשהי מחמת מין, דת, גזע, לשון, דעה, השתייכות פוליטית או חברתית, ייחוס משפחתי, מקור אתני, רכוש או השכלה" (ח' ה' כהן "ערכיה של מדינה יהודית ודימוקרטית: עיונים בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו" [26], בעמ' 32)." (בג"צ עדאלה- המרכז המשפטי לזכויות המיעוט הערבי בישראל נ' השר לענייני דתות, נד(2) 164 (2000)).
כרשות מנהלית, על המשיב להקפיד ביתר שאת על זכות השוויון בין האסירים השונים, בכפוף למגבלות מאסרם (ר' בג"ץ 678/88 כפר ורדים נ' שר האוצר, מג(2) 501; בג"ץ 4541/94 מילר נ' שר הביטחון, מט(4) 94; בג"ץ 2618/00 חברת פארות בע"מ נ' שר הבריאות, נה(5) 49; בג"ץ 205/94 נוף נ' משרד הביטחון, נ(5) 449).
ארוחת חג אינה זכות קנויה לאסירים באשר הם. אולם, מקום בו בחר המשיב ובצדק, לספק ארוחות חג מיוחדות לאסירים היהודים, שומה עליו לנהוג גזירה שווה כלפי אסירים שאינם יהודים בימי חגם. ראוי כי אותם משאבים המושקעים בארוחות החג של האסירים היהודיים יושקעו אף באלו שאינם יהודים – בימי חגם. התנהגות אחרת מובילה לקיפוח האסירים שאינם יהודים על פני אלו היהודים וברי כי מדיניות זו חורגת ממתחם הסבירות.
לאור כל האמור לעיל, העתירה מתקבלת. מבלי להיכנס לפירוט התפריט, אני מורה למשיב לספק לעותר ארוחות חגיגיות בימי חגו.