כללי
1. לפניי ערעור על פסק דינו של בית הדין המשמעתי הארצי של לשכת עורכי הדין, מיום 23.6.10, בתיקי בד"א 46/09 ובד"א 52/09 (מאוחדים), בגדרו נתקבל ערעור המשיבה על גזר הדין שהושת על המערער (בד"א 46/09), וכן נדחה ערעור המערער על הרשעתו ועל גזר דינו (בד"א 52/09). בנסיבות אלו, נגזרו על המערער 30 חודשי השעיה בפועל, שתחילתן ביום 23.9.10, כמו גם 36 חודשי השעיה על-תנאי, תוך שבשל נסיבותיו האישיות, בוטל חיובו בהוצאות בסך 10,000 ש"ח.
רקע דיוני והליכים קודמים
2. המערער הורשע בבית הדין המשמעתי האזורי במחוז דרום, בתיקי בד"מ 11/06 ובד"מ 29/04 (מאוחדים) - בגין התבטאויותיו כלפי כב' השופט עידו רוזין, שישב בדין בתיק בו ייצג המערער לקוחה, בבית משפט השלום בבאר שבע, בעבירות של הפרת החובה לשמור כל כבוד מקצוע עריכת הדין ובביצוע מעשה שאינו הולם את המקצוע, לפי סעיפים 53 ו-61 לחוק לשכת עורכי הדין, תשכ"א - 1961 (להלן: "
החוק"), וכן סעיף 54 לחוק, זאת בזיקה לכללים 32 ו-33 לכללי לשכת עורכי הדין (אתיקה מקצועית), תשמ"ו - 1986 (להלן: "
כללי האתיקה"; עד כאן - בד"מ 11/06); ובגין התבטאויותיו במסגרת כתבי בי-דין שהגיש המערער בגדר הליכי השגה וערר בפני מנהל הארנונה של המועצה המקומית עומר, בעניין נכס שבבעלותו - בעבירות על סעיפים 53 ו-61(3) לחוק, וכן על כלל 23 לכללי האתיקה (למען הסדר הטוב יצוין, כי בגדר הכרעת הדין אף זוכה המערער ממספר עבירות נוספות שיוחסו לו בכתב הקובלנה; עד כאן - בד"מ 29/04).
3. בגזר הדין שניתן בתיקים המאוחדים הללו השית בית הדין המשמעתי המחוזי על המערער את אמצעי המשמעת הבאים: השעיה בפועל למשך 12 חודשים, השעיה על-תנאי למשך 12 חודשים, וכן הוצאות בסך של 10,000 ש"ח.
פסק הדין של בית הדין המשמעתי הארצי
4. בפסק דינו סקר בית הדין המשמעתי הארצי את האמירות בגינן הורשע המערער בעבירות דלעיל. והנה, לאחר בחינת טענות הצדדים, קבע בית הדין כי דין טענת המערער כי בנסיבות העניין נדרשות הערכאות המשמעתיות להעמיק במלאכת חקר האמת של העובדות האובייקטיביות בעטיין הורשע כאמור, להידחות. ודוק: צורת ההתבטאות של עורך הדין העומד לדין משמעתי היא הקובעת, לא ערך האמת האצור בדבריו. בתוך כך אימץ בית הדין המשמעתי הארצי את הכרעות הדין של בית הדין המשמעתי המחוזי, "מטעמיהם המפורטים והמנומקים היטב של חברי בית הדין קמא" (פסקה 10 לפסק הדין), ומשכך, לא התערב בהן.
5. יחד-עם-זאת, סבר בית הדין המשמעתי הארצי, כי בנסיבות העניין, בהתחשב בגיליון ההרשעות של המערער (ארוך ועמוס לעייפה), משנמצא כי הלה כלל לא הפנים את פסקי הדין שניתנו נגדו בהליכים השונים וחזר לסורו, אף בהתעלם מן ההזדמנות הנוספת שסיפק בידו בית המשפט העליון בתיק אחר להיטיב דרכיו, אין מנוס אלא להחמיר בעונשו. אך הנה, חלף נטיית הלב להשעות המערער לצמיתות, כל שכן לנוכח העובדה כי השיח המשפטי מתדרדר והולך ונדרש אפוא ריסון, שם בית הדין לבו לעובדה חשובה נוספת, כי שנים מספר חלפו עברו מאז הושת על המערער עונש ההשעיה האחרון. לפיכך, משמיתן המערער את התבטאויותיו משך תקופה ממושכת, ביכר בית הדין ליתן לו הזדמנות נוספת, ומשכך, קצב את השעייתו בפועל ל-30 חודשים בלבד, תוך הארכת תקופת השעייתו על-תנאי ל-36 חודשים. באשר להוצאות שהושתו עליו נקבע, כי "לנוכח גילו ומצבו של המערער, איננו פוסקים כנגדו הוצאות, ומבטלים את החיוב בהוצאות בסך 10,000 ש"ח שגזרו עליו בבית הדין קמא" (פסקה 14 לפסק הדין).
טענות המערער
6. אליבא דמערער, קביעת ממצאים עובדתיים ביחס לטענותיו כלפי המתלוננים הנה מחויבת המציאות ואין בלתה. והנה, לו יוכח כי אמת בפיו, שלא על סמך הנחות גרידא, אף יימצא כי אמירותיו נוסחו על דרך הצמצום, בחינת לשון המעטה. ודוק: קביעת ממצאים עובדתיים עומדת בבסיס פעולתם של בתי המשפט בכל ענפי המשפט. זאת ועוד: בית הדין המשמעתי המחוזי, שקיבל גיבוי מלא מבית הדין המשמעתי הארצי, שימש מעין בא-כוח נוסף מטעם הקובל, תוך שאף ברא - יש מאין - עבירות נוספות שביצע לכאורה המערער, נטולות זכר בכתב הקובלנה. לדידו של המערער, טיעוניו כנגד המתלוננים בהחלט רלוונטיים לעצם העניין הנדון, מה גם שהוכחו, לסברתו, בראיות, ומשכך, עיוות אפוא בית הדין המשמעתי המחוזי את דבריו. הנה-כי-כן, חפץ בית הדין המחוזי להרשיע המערער, תהינה הראיות אשר תהינה. בנסיבות אלו, עתר המערער כי יזוכה מכל אשמה.
טענות המשיב
7. לדידו של המשיב, פסק דינו של בית הדין המשמעתי הארצי עומד על מכונו ומבוסס כדבעי, ומכאן שאין בנמצא שום עילת התערבות בו. לא-זו-אף-זו, אלמלא העיקרון המנחה את המשיב שלא להגיש ערעורים ב"גלגול שלישי" אלא בנסיבות מיוחדות, היה מוגש ערעור על פסק הדין של בית הדין המשמעתי הארצי גם מטעמו. ודוק: בנסיבות העניין כמות הפכה לאיכות, המערער לא הפיק שום לקח מעשי מפסקי הדין המשמעתיים שניתנו בעניינו, לרבות בבית המשפט העליון, ולכן אין לכאורה מנוס אלא לעתור להוצאתו מלשכת עורכי הדין לצמיתות. ברם, ערעור מטעם המשיב, כאמור, לא הוגש, וניתן אפוא להסתפק בעונש המקל שנגזר על המערער בבית הדין הארצי.
דיון
8. לאחר עיון בעיקרי הטיעון שהוגשו, ומששמעתי טענות הצדדים בהרחבה במסגרת הדיון לפניי, באתי לכלל דעה ומסקנה כי דין הערעור להידחות. נדירים המה בהחלט המקרים, בגדרם לא נדרשת ערכאת הערעור להוסיף מאומה על דברי הערכאות הקודמות שעשו במלאכה, ובמקרה דנן - בית הדין המחוזי ובית הדין הארצי. שתי הערכאות המשמעתיות הללו ישבו בדינו של המערער, ובצדק רב לא מצאו בטיעוניו ממש. טענתו של המערער, כי נתקל בגישה עוינת מצד בתי הדין המשמעתיים, כי מזימה נרקמה נגדו, בניגוד לדין ולראיות המוכחות, נמצאה, בסופו של יום, מופרכת מיסודה, אף אינה מעוגנת בעובדות, ולו בראשית ראיה.
9. קצרה היריעה ואין כל טעם לשוב לחזור ולצטט אמרותיו הבוטות של המערער כלפי המתלוננים. עיון בהכרעות הדין שניתנו בעניינו על-ידי בית הדין המחוזי מניח את הדעת, כי הצדק נעשה והדין המשמעתי לא סטה מנתיבו. אכן, אפילו האמת המוחלטת - בכבודה ובעצמה - שוכנת לבטח בטיעוניו של המערער, גם אז אופני ניסוחה על-ידו לוקים באורח יסודי ובולט לעין מאלה הראויים והמצופים מעורך דין. עזות הלשון המשתלחת אינה נושאת ערך מוסף כלשהו מבחינה עניינית, יש בה אך כדי להביא לזילות מקצוע עריכת הדין. גם למלאכת חקר האמת המקודשת כללי משחק מקובלים ומסגרת, אין היא בגדר מטרה המקדשת את האמצעים. וכאן יודגש: המערער אינו מכחיש, כי אכן הגה האמרות בגינן הורשע, כי אם אך עומד על אמיתותן. דא עקא, שהדין המשמעתי בהחלט עוסק בצורת ההגשה של "המנה המשפטית". והנה, המערער שם עצמו מעל תורת הצורות, מעל הדין המשמעתי, כל כולו מתמקד לכאורה בנושאים העקרוניים ביותר שברומו של עולם, כמו משקיף עלינו מעל, ותמה מדוע ולמה לא מתקבלים טיעוניו. למותר לציין, כי שיטת המשפט הנוהגת אמנם אינה מקפחת את האמת, אך המתווה הדיוני שהקצה המחוקק לצורך בירורה לגופו של עניין חורג לא אחת ממסגרת הדין המשמעתי, ששם לנגד עיניו היבטים מאוד מסוימים שלה, מהם טרח המערער להתעלם בשיטתיות.
10. לכן, טענת המערער כי נחסמה דרכו לחקר האמת אינה במקומה ודינה אפוא להידחות. לו באמת ובתמים סבור המערער כי כב' השופט רוזין או עורך-דין כלשהו לוקים באישיותם או בכושרם למלא את תפקידם נאמנה, סלולות הדרכים בפניו להשמיע את טיעוניו בפורום המתאים לכך. ואם מתמקדים טיעוניו אך ורק בקשר לתיק ספציפי תלוי ועומד, אין לראות בבקשת הפסלות משום במת התגוששות, לא כל שכן כאשר ההלכה הפסוקה קובעת באופן נחרץ את גדרי הטיעון הרלוונטי בנושא זה, מהם חרג בעליל המערער שלא לצורך. עוד יוטעם, כי למותר לציין, כי אין ביכולתו של פרקליט לבחור לעצמו את בא-כוחו של הצד שכנגד, שומה עליו אפוא לכבדו, לנהוג כלפיו במקצועיות, וודאי שלא תוך ירידה לפסים אישיים מבישים. ברם, בשם האמת, הרשה לעצמו המערער יותר מדי.
11. סברתי בתמימות, כי בערכאת הערעור, ב"גלגול שלישי", יקפיד המערער על טוהר הלשון וזכותה, אך למגינת הלב התבדיתי. את אמרותיו של המערער בתיקים נשוא ערעור זה ביכרתי כאמור שלא לצטט זאת פעם נוספת. אולם, לא אוכל שלא להדגים את חומרת הבעיה, שככל הנראה חומקת מתודעת המערער ואינה מוצאת בה אחיזה כלשהי. וכך אמר המערער בכתבי בי-דין שהוגשו לבית משפט זה:
"
עוה"ד המלין נהג ברשלנות רבתי, בבורות גמורה ובבזבזנות שיטתית" (הודעת הערעור, עמ' 5, סעיף 5); "
משמנע ביה"ד העדת עדים רלבנטיים אשר היו אמורים להעיד כי כל אשר נעשה במקרה זה נעשה במזיד ועו"ד קראוס לא זו בלבד שהיה מודע לכך אלא אף היה שותף מלא לקשר הפלילי" (עיקרי הטיעון מטעם המערער, עמ' 4, סעיף 3); "
משכך והואיל והמערער יצר מצב 'בלתי נסבל' יהא הוא השעיר לעזאזל והכל יצאו נקיים וזכים. זהו איפא ההסבר לנימוקי ההבל של בתי הדין המשמעתיים" (שם, עמ' 3, סעיף 6).
זאת ועוד: המערער שח אודות "
אפסותן הכללית המוחלטת והטוטלית של טענות עו"ד קראוס" (שם, עמ' 5, סעיף 4(ב)), בקשר לאמרה "
טובל עד מעל לראשו", מייחס המערער לבית הדין "
אי ידיעת השפה העברית" (שם, עמ' 4, סעיף 4(א)).