פלשתינאים שעבודתם הופסקה עם פינוי גוש קטיף לא יקבלו פיצויי פיטורים

השופט יגאל פליטמן

1.      המערערים, פלשתינאים תושבי רצועת עזה, הועסקו במתפרה שהיתה בבעלות המשיב בישוב גן אור שבגוש קטיף, עד אשר החלטת הממשלה לפינוי גוש קטיף על פי החוק ליישום תוכנית ההתנתקות, התשס"ה - 2005 (להלן- חוק ההתנתקות), ויישומו של חוק זה, הביאה להפסקת עבודתם שם. האם בנסיבות אלה, הם זכאים לתשלום פיצויי פיטורים על פי חוק פיצויי פיטורים? זו השאלה העומדת להכרעתנו בערעור זה.

בהסכמת הצדדים ובהיעדר התנגדות המשיב, הוחלף נציג המעבידיםשישב בדיון בתיק זה,במר דוד בן-אבו.

ההליך בבית הדין האזורי ופסק דינו

2.      המערערים הגישו תביעות נפרדות כנגד מעבידם, הוא המשיב בערעור זה, שאוחדו בבית הדין האזורי בבאר שבע. התביעות היו לתשלום מלוא זכויותיהם הסוציאליות, ובעיקר לתשלום פיצויי פיטורים מכוח הוראות חוק ההתנתקות. במסגרת דיון מוקדם שהתנהל בבית הדין האזורי הסכים ב"כ המערערים כי הזכות לתשלום פיצויי פיטורים הנטענת על ידי המערערים, מקורה בהוראות חוק פיצויי פיטורים, התשכ"ג- 1963 (להלן- חוק פיצויי פיטורים), ובה בלבד.

3.      לאחר הדיון הגיש ב"כ המשיב בקשה לדחיית התביעה על הסף, בגין היעדר יריבות והיעדר עילה, בה נטען כי אף אם יעלה בידי המערערים להוכיח את העובדות הנטענות על ידם בכתב התביעה, לא יהיה בכך כדי להעניק להם את הסעד המבוקש, נוכח היעדר עילת תביעה מפורשת נגד המשיב, שכן המשיב מעולם לא פיטר את המערערים, אלא היה מעוניין בהמשך העסקתם, ואף השאיר את המכונות במקום לשימושם של העובדים לאחר הפינוי.

4.      בית הדין האזורי, לאחר שביקש את תגובת המערערים וכן את עמדת היועץ המשפטי לממשלה, הגיע לכלל מסקנה כי יש לקבל את בקשת המשיב לדחיית התביעה על הסף. הטעמים שעמדו בבסיס פסק דינו של בית הדין האזורי (השופטת יעל אנגלברג-שהם ונציגי הציבור מר שמואל משה ומר משה עזרא; עב' 2128/06) יפורטו להלן.

5.      ראשית קבע בית הדין האזורי, כי מדובר בסוגיה משפטית גרידא, וכי אין כל מחלוקת עובדתית בין הצדדים. באשר לסוגיה המשפטית, פנה בית הדין לבחינת הדין החל על העסקת המערערים. המשיב טען לעניין זה בכתב הגנתו, כי יש להחיל על יחסי הצדדים את הדין הירדני, בהתאם לפסיקת בית הדין הארצי בעניין המועצה המקומית גבעת זאב ואח' - מחמוד ואח' (ע"ע 300050/98, פד"ע ל"ח, 577). המערערים טענו כי יש להחיל את הדין הישראלי בנסיבות העניין, ואילו היועץ המשפטי לממשלה סבר כי יש להחיל את הדין המצרי. בית הדין האזורי קבע, כי לעניין זה, הצדק עם המערערים. זאת, לאור פסיקת בית המשפט העליון בשבתו כבג"ץ בעניין עמותת קו לעובד - ביה"ד הארצי (בג"ץ 5666/03; ניתן ביום 10.10.2007; להלן- עניין גבעת זאב או הלכת גבעת זאב) לפיו:

" יחול הדין הישראלי גם על התקשרותו של עובד פלסטיני המועסק, מכוח היתרים מתאימים, אצל מעסיק ישראלי ב"מובלעת ישראלית".

בית הדין האזורי העיר, כי עמדת היועץ המשפטי באשר לחלותו של הדין המצרי ניתנה טרם מתן פסק הדין בעניין גבעת זאב, וכי טענת הדין החל נטענה כטענת אגב על ידי הצדדים. לאור האמור הגיע בית הדין האזורי לכלל מסקנה, כי הדין החל על יחסי הצדדים הוא הדין הישראלי. עוד העיר בית הדין האזורי לעניין זה, כי אף לו היה מחיל על העניין את הדין המצרי, לא היה בכך כדי להוביל לתוצאה שונה בנסיבות העניין, שכן גם הדין המצרי מחייב "מעשה פיטורים", אשר לא התקיים בענייננו, כפי שיפורט בהמשך.

6.      בית הדין האזורי קבע, כי עיקר המחלוקת בין הצדדים הוא בשאלה, האם יישום תוכנית ההתנתקות אשר הביאה לפינוי המשיב מביתו ומעסקו, והביאה בהכרח להפסקת עבודתם של המערערים בשירות המשיב, מהווה מעשה פיטורים או מעשה התפטרות המזכה את המערערים בתשלום פיצויי פיטורים על פי חוק פיצויי פיטורים? לשם מענה על שאלה זו, בחן בית הדין האזורי את חוק ההתנתקות ואת חוק פיצויי פיטורים.

7.      באשר לחוק ההתנתקות קבע בית הדין האזורי, כי המחוקק, כמו גם בית המשפט העליון בשבתו כבג"ץ, היו ערים לבעייתיות שבהחלת חוק פיצויי פיטורים על הפסקות עבודה שנגרמו עקב יישום תוכנית ההתנתקות. לפיכך בחר המחוקק להתייחס לעניין זה במפורש בחוק ההתנתקות, ואף בג"ץ דן בכך במסגרת פרק ט' לפסק הדין בעניין ההתנתקות (בג"צ 1661/05 המועצה האזורית חוף עזה ואח' - ראש הממשלה ואח', פד"י נ"ט 481; להלן- בג"ץ ההתנתקות). בית הדין האזורי הפנה לעניין זה להוראת סעיף 49 לחוק ההתנתקות, המגדירה עובד כאזרח ישראלי בלבד, ולסעיף 60 לחוק הדן בזכאות לפיצויי פיטורים, המגדיר עובד המסיים עבודתו עקב שינוי מקום מגוריו בשל יישום תוכנית ההתנתקות, כמתפטר בדין מפוטר.

8.      בית הדין האזורי העיר כי הצדדים לא חלקו על כך, כי לאור העובדה שהמערערים לא העתיקו את מקום מגוריהם עקב ההתנתקות למקום מגורים מחוץ לגוש קטיף וחבל עזה, אין הם נכנסים לגדר הוראות סעיף 60 לחוק ההתנתקות. אין גם מחלוקת כי על יחסי הצדדים חלות הוראות חוק פיצויי פיטורים, ככל שהם נכנסים לגדר אחת מהנסיבות המחייבות את המשיב בתשלום פיצויי פיטורים. לפיכך עבר בית הדין האזורי לבחון האם הוראות חוק פיצויי פיטורים חלות על נסיבות הפסקת עבודתם של המערערים, וקבע, כי המשיב לא ביקש כלל לסיים את קשר העבודה בין הצדדים ולא פעל לפיטוריהם של המערערים. לפיכך, קשה לקבוע במקרה דנן כי הפסקת הפעילות במתפרה שבבעלותו של המשיב נעשתה על ידו כמעשה פיטורים.

9.      לאור זאת קבע בית הדין האזורי, כי יש לבחון את משמעות יישום תוכנית ההתנתקות בהתאמה להוראות חוק פיצויי פיטורים. בית הדין האזורי הסביר, כי חוק ההתנתקות הגדיר את הסיטואציה המיוחדת בה יושמה תוכנית ההתנתקות על יחסי העבודה כהתפטרות עובד המזכה בפיצויי פיטורים, זאת בנוסף לעילות האחרות בחוק פיצויי פיטורים העוסקות ב"מתפטר בדין מפוטר". בבג"ץ ההתנתקות נקבע בקשר לכך, כי חוק ההתנתקות אינו חל על מי שעבד בשטח המפונה אך מקום מגוריו לא היה בשטח המפונה, והותיר בצריך עיון את שאלת זכאותם של עובדים תושבי ישראל אשר עבדו בשטח המפונה והתגוררו מחוץ לשטח המפונה, כמו גם את זכאותם של העובדים הפלשתינאים אשר עבדו בשטח המפונה אך לא פונו במסגרת יישום תוכנית ההתנתקות, היא הסוגיה שבפנינו.

10.  בית הדין האזורי התלבט בשאלה- האם לגבי יתר העובדים, התושבים הישראלים שלא פונו מביתם, כמו גם המערערים דנן, מדובר במציאות של חסר משפטי  הניתן להשלמה, או במצב של הסדר שלילי שאינו ניתן להשלמה, וסבר, כי חוק ההתנתקות עצמו מטה את הכף לכיוונו של ההסדר השלילי. לטעמו, משמצא המחוקק לקבוע במפורש, כי יש לראות את תוצאות הפסקת העבודה מכח יישום תוכנית ההתנתקות כ"התפטרות בדין מפוטר" ולא כמעשה פיטורים, וזאת בשל הצורך בשינוי מקום המגורים, היה המחוקק ער לכך, כי הוראות חוק פיצויי פיטורים אינן מעניקות תשובה בשאלה זו. שאם לא כן, כלל לא היה צורך לקבוע הוראות מיוחדות בעניין זה, אלא לקבוע כי הפסקות העבודה כולן, הינן בבחינת פיטורים ובכך להחיל את חוק פיצויי פיטורים כפשוטו על כל העובדים בשטח המפונה אשר מקור פרנסתם נפגע. משבחר המחוקק שלא לפעול כך, אין המערערים יכולים לטעון לקיומו של מעשה פיטורים המקנה להם זכאות לתשלום פיצויי פיטורים.

11.  עוד הוסיף והסביר בית הדין האזורי, כי ככלל, על מנת לקבוע כי מעביד פיטר את עובדו, יש לבחון את אפשרות המעביד לביצוע מעשה או הימנעותו מעשיית מעשה המאפשר המשך העסקת העובד, כגון ביטול רישיונות עובדים או הימנעות מבקשה לחידושם. מכאן, כי לאפשרויות העומדות בפני המעביד יכולת להכריע לכאן או לכאן בשאלה, האם מדובר בפיטורים או בהתפטרות, וממילא להשליך על הזכאות לפיצויי פיטורים. בענייננו, קבע בית הדין האזורי, אין חולק כי מדובר במצב אבסולוטי בו על פי החלטת גורם חיצוני, הופסקה פעילות המפעל, ולמעביד לא היתה יכולת או אפשרות להמשיך בהעסקת המערערים, אף אם רצה בכך.

12.   לאור האמור הגיע בית הדין האזורי לכלל מסקנה, כי על נסיבות סיום יחסי העבודה שבין הצדדים לא חל חוק פיצויי פיטורים, משהמשיב לא פיטר את עובדיו, ואין לראותם גם כמתפטרים בדין מפוטרים, ומשכך- לא קמה למערערים הזכות לתשלום פיצויי פיטורים.

13.  בית הדין האזורי לא הסתפק בכך, ובחן את עניינם של המערערים גם על פי סוגיית חוזה אשר ביצועו סוכל, בהתאם לסעיף 18 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), התשל"ה - 1970 [להלן- חוק החוזים (תרופות)],והסביר, כי טענת סיכול מקורה בטענה, כי אירוע חיצוני אשר הינו בבחינת "כוח עליון" מנע את ביצוע החוזה, וכי הסיכול מאופיין בהעדר יסוד של אשמה, במצב שבו אין יכולת למנוע את הנסיבות המסכלות וקיום החוזה הינו בלתי אפשרי ו/או בלתי חוקי.

בהתאם לכך קבע בית הדין האזורי, כי המקרה דנן שונה מכל אשר עמד בפני בתי הדין עד כה, שכן כעולה מפסיקת בג"צ, תושבי חבל עזה התיישבו ברצועת עזה בעידודה של מדינת ישראל. מכאן, שהצפייה כי המתיישבים עלולים להיות מפונים מבתיהם כפי שאכן ארע בקיץ 2005, היתה צפייה בלתי סבירה או לכל הפחות, רחוקה עד מאוד. לפיכך דומה, שזה הוא אחד המקרים החריגים בהם ניתן לראות את החוזה בין הצדדים כמסוכל, שכן שני הצדדים ביקשו להמשיך את יחסי העבודה ורק התערבותו של גורם שלישי, לא צפוי מראש, מנעה זאת מהם. העובדה כי ביצועו של החוזה בין הצדדים סוכל, מובילה לתוצאה, כי אין לחייב את המשיב בתשלום פיצויי פיטורים.

14.  לסיום, התייחס בית הדין האזורי לטענת ההפליה שנטענה על ידי המערערים וקבע, כי המחוקק בחר לצמצם את מסגרת העובדים הזכאים לפיצויי פיטורים בשל יישום תוכנית ההתנתקות למתיישבים אשר איבדו הן את ביתם והן את מקום עבודתם. ההבדל בין עובדים אלה למערערים הוא הבדל רלוונטי, ואינו בבחינת אפליה אסורה. עוד קבע כי למעשה, מצבם של המערערים אינו שונה ממצבם של עובדים ישראלים אשר עבדו בשטח המפונה והמתגוררים מחוץ לשטח המפונה ומשכך, לא פונו מביתם, שכן גם עובדים אלה אינם זכאים לפיצויי פיטורים, משלא חלות עליהם הוראות סעיף 60 לחוק ההתנתקות, ויישום תוכנית ההתנתקות אינו מקים להם עילה אחרת מהעילות המפורטות בסעיף 11 לחוק פיצויי פיטורים. משכך, לא מצא בית הדין האזורי כי המערערים הופלו לרעה בעניין שלפנינו.

15.  לאור האמור, משמצא בית הדין האזורי כי גם אם תתקבלנה כל טענותיהן העובדתיות של המערערים, אין בהן כדי להקים עילת תביעה כנגד המשיב לתשלום פיצויי פיטורים - דחה את תביעתם של המערערים על הסף.

הערעור