לימור ואח' נ' וונדי אן דיוויס

פסק דין

תביעה ותביעה שכנגד בין שכנים בבתים סמוכים ביישוב אבן יהודה.

בתביעה העיקרית ביקשו התובעים, ה"ה לימור, צו מניעה קבוע שיאסור על הנתבעת,

גב' דייויס, להחזיק כלבים בכל מקום בנכס שלה, שסמוך לבית התובעים. עוד תבעו התובעים פיצוי, על פי שיקול דעת ביהמ"ש, בגין המטרד שנגרם להם.

התובעים טוענים כי הנתבעת מחזיקה את שני כלביה ליד הכניסה לביתה, במקום שנמצא מול חדר השינה של התובעים, וכי הכלבים מקימים רעש עז בכל שעות היום והלילה, באופן שמהווה מטרד כלפי התובעים.

בתביעה שכנגד תבעה גב' דייויס מה"ה לימור פיצוי בסך 55,000 ₪ בגין פגיעה בפרטיות וכן עלות גדר שלטענתה נאלצה להקים על מנת למנוע אותה פגיעה מצד הנתבעים שכנגד.

בשלב הסיכומים ביקש ב"כ התובעת שכנגד למחוק את התביעה שכנגד (בעמ' 26 לפר').

על כן עומדת להכרעה רק התביעה העיקרית.

התובעים טוענים כי הנתבעת מחזיקה שני כלבים שנמצאים דרך קבע ליד דלת הכניסה לביתה, במרחק של כ- 5 מטרים, בקו אווירי, מחדר השינה שלהם. לטענתם, הכלבים הללו נובחים במשך זמן רב ורצוף, יום ולילה, באופן שגורם להם מטרד קשה, והנתבעת לא שעתה לבקשותיהם לשנות את מקומם של הכלבים.

מנגד טוענת הנתבעת כי מדובר ביישוב כפרי, שבו רבים מהתושבים מחזיקים כלבים. לטענתה, שני הכלבים שלה הם כלבי מחמד בעלי אופי נוח, ונביחותיהם אינן חורגות מהרגיל ואינן מקימות רעש בעוצמה בלתי סבירה. הנתבעת טוענת כי מתן הסעד שתבעו התובעים יהווה התערבות בלתי מידתית בזכותה לעשות שימוש סביר בקניינה, כפי שהיא עושה.

התובעים תמכו את תביעתם בחוות דעת מומחה של מר אברהם דוכס. גם הנתבעת הגישה חוות דעת מומחה מטעמה, אך בא-כוחה משך את חוות הדעת, לאחר שהמומחה לא התייצב לישיבה הראשונה.

המומחה מטעם התובעים ביקר במקום ביום 12.2.07 וביום 22.2.07, בשעות הבוקר. הוא מדד את נביחות הכלבים שלוש פעמים, בכל אחד מביקוריו, ומצא כי מדובר בנביחות פתאומיות וחזקות. על פי האמור בחוות הדעת, פורצות נביחות אלה על רקע של רעש-רקע "פסטוראלי" שקט, בעוצמה של כ – 33 דציבלים, בעוד שהנביחות מקימות רעש בעוצמה של בין 67 ל- 76 דציבלים. על פי חוות הדעת, רעש זה הוא בגדר רעש בלתי סביר על פי התקנות למניעת מפגעים (מניעת רעש), התשנ"ג – 1992.

המומחה העיד כי בשתי הפעמים שביקר במקום ראה את כלביה של הנתבעת ליד דלת הכניסה של ביתה, במקום אשר לטענת התובעים הוא מקומם הקבוע. העד העריך ב- 5 מטרים את המרחק, בקו אווירי, בין מקומם של הכלבים לבין חדר השינה של התובעים. הערכה זו אומצה אף על ידי הנתבעת (עדותה, בעמ' 24 לפר'), כך שמרחק זה אינו במחלוקת.

מר דוכס אישר כי במדידת הרעש אין ניתן להבחין בין הנביחות של שני הכלבים ואין ניתן לדעת אם עוצמת נביחותיו של אחד מהם פחותה מזו של השני. לשאלה לגבי האפשרות כי המדידות שערך מדדו גם נביחות של כלבים אחרים, ולא רק של כלבי הנתבעת, השיב מר דוכס כי לפני עריכת המדידות הוא בדק את הסביבה והסתובב בה, אך מחדר השינה של התובעים ראה רק את שני כלביה של הנתבעת. בנסיבות אלה לא היה בידי מר דוכס לשלול את האפשרות כי המדידות שערך כללו גם נביחות של כלבים מחצרות סמוכות, נוסף על כלביה של הנתבעת. לשאלה כמה טונים של נביחות שמע, השיב כי שמע רק טון אחד.

ב"כ הנתבעת טוען כי משקל חוות דעתו של המומחה מטעם התובעים נגרע, כיוון שאין לו הכשרה מיוחדת למדידת רעש, והוא השתמש במדידות דנן במכשיר שאושר אמנם על ידי המשרד לאיכות הסביבה, לצורך מדידת רעש (מסמך האישור, נספח א' לחוות הדעת), אך הפעלתו אינה דורשת הכשרה מיוחדת, כך שכל אדם יכול להפעילו. כמו כן, חסר תיעוד (ניירות עבודה) וגרפים של הרישומים שנעשו במהלך הבדיקות עצמן, ואשר לא היה בידי העד להציגם (ראו למשל בע"מ 16 לפר'). לחוות הדעת צורף גרף של אחת הבדיקות בלבד. המומחה התבקש אף להציג תיעוד לגבי הכיול של המכשיר שבו השתמש, ולא היה בידו מסמך כזה.

חשוב מכך: ביישוב אבן יהודה כלבים רבים, והמומחה לא וידא כי הנביחות שהוא מודד באות רק משני כלביה של הנתבעת, ואינן כוללות גם נביחות של כלבים נוספים מחצרות סמוכות.

התובע העיד כי בבית התובעים התגוררו בעת הגשת התביעה בני משפחתו וכן זוג דיירים, אשר מקום רבצם של כלבי הנתבעת מצוי מול הסלון של דירתם. אותם דיירים התלוננו, לדבריו, על הנביחות פעם אחת, אך התובעים לא העידו מטעמם את הדיירים הללו.

התובעת לא נחקרה חקירה נגדית בעניין המטרד של נביחות הכלבים, אלא לגבי טענות הנתבעת, כי התובעת מתייחסת באופן "גזעני" לבן זוגה של הנתבעת, וכי זה הרקע האמיתי לתביעתם של התובעים. למותר לומר כי התובעת שללה טענות אלה.

הנתבעת העידה כי בפברואר 2007, מועד עריכת מדידות הרעש על ידי המומחה מטעם התובעים, היה אחד מכלביה בן שלושה חודשים, והכלבה השנייה – בת שלוש. לדבריה, בשלוש השנים שחלפו מאז ועד מתן עדותה בביהמ"ש, הכלבים גדלו, והם הרבה יותר רגועים. הנתבעת אישרה כי מקומם של הכלבים הוא ליד הכניסה לביתה. הנתבעת ציינה כי חדרי השינה של שתי בנותיה פונים אף הם אל כניסת הבית, מקום רבצם של הכלבים (התרשים נ/ 2), והכלבים אינם מפריעים לבנותיה.

לשאלות מדוע אינה מעבירה את הכלבים אל השטח שמאחורי הבית או בצד אחר שלו, למקום שבו לא יהיו כה קרובים לחדר השינה של התובעים, השיבה הנתבעת כי העברת הכלבים למקום אחר תצריך אותה להקים גדר, נוסף על הגדר שהתקינה במקום שבו מוחזקים הכלבים כעת. הנתבעת שוכרת את הבית שבו היא גרה, אך היא לא בדקה עם בעל הבית את עניין הקמת הגדר הנוספת. בהמשך עדותה אמרה הנתבעת כי ממילא לא היתה מעבירה את הכלבים למקום שהוצע, כיוון ששם אין להם מספיק צל, אלא רק בכניסה לבית.