דחיית תביעת נאשם לפיצויים מהמשטרה בגין הגשת כתב אישום בעבירות תעבורה לאחר שזוכה בשלב הערעור בבית המשפט המחוזי

תביעה בעוולת הרשלנות בגין נזקים שהוסבו בשל הגשת כתב אישום, ממנו זוכה הנאשם בסופו של יום. כמו כן נתבעות הוצאות ההגנה. הצדדים הסכימו שפסק הדין יינתן על דרך הגשת המסמכים וסיכומים בכתב, בלא צורך בחקירות. מצאתי שדין התביעה לדחייה.

רקע

1. התובע 1 (להלן " התובע") הינו תושב דלית אל כרמל. התובעים 2 ו-3 הינם הוריו, המתגוררים אף הם בישוב.

2. ביום 02.07.04 בשעה 21:00, נהג התובע  ברכב מסוג אופל  בכביש 672 מכיוון דלית אל כרמל לצומת אליקים. בהגיעו  לצומת באיזור הקילומטר ה-37, ביקש לפנות שמאלה ואז התנגש רכבו  באופנוע משטרתי אשר עליו רכב שוטר שהיה במשימה. האופנוע פגע בדלת הרכב בצד שמאל. כתוצאה מהתאונה, נפצע רוכב האופנוע באופן קשה,  והוא אושפז בבית לווינשטיין למשך תקופה ארוכה. נטען בתביעה שכיום הינו נכה בשיעור 100%.

3. ביום 24.01.05 הגישה הנתבעת כנגד התובע כתב אישום בבית המשפט לתעבורה בחיפה (ת"ד 30386/05). התובע הואשם  בעבירות של גרימת נזק לרכוש או אדם לפי תקנה 21(ב)(2) לתקנות התעבורה, רשלנות לפי סעיף 62(2) לפקודת התעבורה (נוסח חדש), התשכ"א-1961 וסעיף 38(2) לתקנות התעבורה, התשכ"א-1961, סטייה מנתיב הנסיעה לפי תקנה 40(א) לתקנות התעבורה, וגרימת חבלה של ממש לפי סעיף 38(3) לפקודת התעבורה.

4. ביום 10.05.07 הורשע התובע בכל סעיפי כתב האישום. במסגרת גזר הדין, נפסל רשיון הנהיגה שלו  ל-10 חודשים, וכן נקבעה פסילה על תנאי נוספת ל-3 חודשים למשך 3 שנים. בנוסף הוטל קנס בסך של 1,800 ש"ח או 18 ימי מאסר. ביום 18.06.07 הגיש התובע  ערעור על פסק הדין (ע"פ 2399/07). ערעורו של התובע התקבל, ובפסה"ד הוא זוכה מכל סעיפי כתב האישום, תוך ציון שמחומר הראיות עולה שנהג האופנוע (שעקף התובע משמאלו, באותו נתיב) התרשל מאד בנהיגתו, כאשר נסע במהירות לא סבירה ועקף התובע בצומת. התובע טוען כי קביעת בית המשפט המחוזי ממחישה כי  מלכתחילה לא היה מקום להגשת כתב האישום כנגדו. אשר על כן, על המדינה לפצותו על הנזקים (לרבות עוגמת נפש) שנגרמו לו משך שנתיים וחצי מאז הגשת כתב האישום (ועוד לפניו) ועד לזיכויו בערעור. נזקים אלה הוא תובע בפני.

5. לטענת התובעים,  פעולות הנתבעת כנגד התובע  אשר כללו פסילת רשיונו למשך 60 יום מיד לאחר התאונה, חקירותיו תחת אזהרה, הגשת כתב האישום נגדו והאשמתו כי גרם לתאונה ופצע את רוכב האופנוע אשר הינו בן אותו יישוב, המוכר לו ולהוריו באופן אישי, גרמו וממשיכים לגרום לו נזקים נפשיים, כספיים ואחרים.  טוענים התובעים, כי הנתבעת פעלה בחוסר תום לב עת "תפרה" לתובע 1 את תיק התאונה על אף שידעה מלכתחילה כי לא הוא אלא רוכב האופנוע הוא האשם הבלעדי בקרות התאונה.  הראיות שהיו בידיה הצביעו או אמורות היו להצביע בכיוון זה. חרף זאת בחרה הנתבעת להגיש את כתב האישום על כל השלכותיו החמורות והידועות מבחינתו של הנאשם. לטענת התובע 1, ניסה אינספור פעמים, הן עובר למועד הגשת כתב האישום והן לאחריו, להניא את גורמי הנתבעת לוותר על הגשת כתב האישום, אולם טענותיו נפלו  על אוזניים ערלות, תוך שהנתבעת מסרבת לבדוק את העובדות לאשורן.

לטענת התובע, לא ניתן היה להצביע על קיומן של ראיות מספיקות להרשעה, שכן הן עדי התביעה והן עדי ההגנה העידו בפני ביהמ"ש כי לא ניתן היה לייחס אשם לתובע בגין קרות התאונה. למרות זאת, חרף אי דיותן של הראיות, הגישה הנתבעת כתב אישום כנגד התובע. התובע אף מדגיש כי  אף הבוחן המשטרתי שהוזעק למקום, לא קבע פוזיטיבית כי התובע אשם בקרות התאונה.

טוען התובע  כי הנתבעת לא נהגה בשוויון עת הגישה את כתב האישום נגדו בלבד ולא גם נגד רוכב האופנוע.  לא היה כל עניין לציבור בהעמדת התובע לדין, ואין פה כל ערך חברתי  להגן עליו.

טוען  התובע כי האשמות הנתבעת כנגדו נודעו בכל העיר, פגעו  בו ובתדמיתו ביישוב, והפכו אותו בעיני הישוב לאדם חסר אחריות ולא מוסרי, בעל תווית שלילית, לאדם שפצע קשה ונטל את בריאותו של בן היישוב, כך שחלק מהסובבים אותו סולדים ממנו ממש וחלק מחבריו ומכריו התרחקו ממנו. כמו כן הפך לאדם עצוב, מדוכדך, שרוי במצב רוח ירוד, אשר עד היום אינו מצליח למצוא בת זוג שתסכים ליצור עמו קשר למטרת נישואין, שכן האשמות הנתבעת הדביקו לו תדמית של אדם לא אחראי, פזיז, יהיר, לא שקול, לא מוסרי, שלילי.

לטיעונים אלה מצטרפים  התובעים 2 ו-3 הטוענים כי הם ושאר בני משפחתם נפגעו פגיעה קשה מכתב האישום, מאחר ועצם הגשתו גרמה לזעזוע בשלוות המשפחה טרם התאונה, ומאחר והם נתפסו ע"י החברה המסורתית בה הם חיים, כאשמים כמו בנם בפציעת נהג האופנוע. הגשת כתב האישום פגעה בתדמיתם, גרמה להם לעוגמת נפש וסבל רב, פגעה בשמם הטוב והפכה אותם מוקצים ע"י בני היישוב.

את עילתם משתיתים התובעים על עוולת הרשלנות במה שנוגע להגשת כתב אישום. לענין החזר הוצאות ההגנה בהליך הפלילי הם נסמכים על סע' 80  לחוק העונשין, התשל"ז-1977. בהתאם מבוקש לפסוק פיצויים כדלקמן:

א.      בגין הנזק בהגשת כתב האישום (עוגמת נפש בגין כל ההקרנה על אורחות חייהם של התובעים שתוארה לעיל)  פיצוי כספי בסך 200,000 ש"ח, אשר הועמד לצרכי אגרה על 95,000 ש"ח. בנוסף בעקבות ההרשעה ובטרם זיכוי בביהמ"ש המחוזי, החליט בית המשפט לתביעות קטנות בחיפה,  כי התובע 2 יפוצה בפחות מ-25% מנזק הרכוש לרכבו שהוסב בתאונה ושולם על  ידו, ובכך הפסיד התובע סך של 2,837 ש"ח ובשערוך להיום- 4,416 ש"ח.

ב.      בגין הוצאות המשפט בהליכים הפליליים בשתי הערכאות:

1. עלות הכנת חוות דעת מומחה (בוחן תנועה) שהוגשה לבית המשפט לתעבורה- סך של 4,640 ש"ח.

2. תשלום שכ"ט עו"ד בסך 9,000 ש"ח לשם ייצוג התובע בערכאות.

3. בגין הוצאות עדים אשר העידו לטובת התובע בבית המשפט לתעבורה- סך של 1,500 ש"ח.

4. כמו כן טוען התובע כי במסגרת פסק הדין של בית המשפט לתעבורה, שילם חלק מהקנס שהוטל עליו, בסך 900 ש"ח טרם מתן ההכרעה הערעור, אשר לא הושב אליו.

ראשי הנזק הנתבעים הועמדו במצטבר על 115,456 ש"ח.