|
פסק דין חלקי (בשאלת החבות)
|
המנוחה מצאה את מותה בתאונת דרכים קטלנית, זמן קצר לאחר שהודיעו לה על מות בנה הפעוט. השאלה המרכזית בתיק זה הינה האם סערת הרגשות שאחזה במנוחה ומצבה הנפשי רלבנטיים כדי לשלול היות האירוע בגדר "מעשה שנעשה במתכוון".
רקע ועובדות שאינן שנויות במחלוקת
1. נ. א. ז"ל (להלן: "
המנוחה") מצאה את מותה בתאונת דרכים קטלנית בבוקר יום 21.2.05. כשעה קודם לכן, כאשר התעוררה, הבחינה כי משהו אינו בסדר בקשר לבנה הפעוט שכן היה ללא תנועה. המנוחה קראה לרופא המתגורר בסמוך לביתה, אשר הפנה אותה למד"א שם הועלו הפעוט הסבתא והמנוחה באופן מיידי על אמבולנס. הנסיעה הייתה מרהט לכיוון באר שבע. במקביל, הוזנקה ניידת טיפול נמרץ (נט"ן) מבאר שבע אשר בה היה רופא, תוך כוונה להיפגש באמצע הדרך ולטפל בפעוט. האמבולנס חבר לנט"ן ליד צומת גורל. לאחר שרופא הנט"ן בדק את הפעוט, קבע הוא את מותו והודיע על כך למנוחה. המנוחה הופנתה ונכנסה לאמבולנס אולם מיידית לאחר מכן, יצאה לכיוון הכביש ונדרסה למוות ע"י מכונית בה נהגה הנתבעת 1. הצדדים חלוקים באשר אירע בזמן שבין ההודעה למנוחה על מות בנה הפעוט להיפגעותה ופטירתה. המנוחה הותירה אחריה את התובע 2, האלמן והתובע 3, בנה הקטין. התובעת 4 היא חמות המנוחה. הנתבעות הינן הנהגת והמבטחת שלה.
תמצית טענות התובעים
2. טוענים התובעים כי האירוע נשוא תיק זה הינו תאונת דרכים טראגית וקשה במסגרתה נפגעה המנוחה כתוצאה מרכב חולף, דבר שנגרם כתוצאה מכך שהאמבולנסים שחברו באזור צומת גורל, אחד מרהט ואחד מבאר שבע, חנו במקום שהפריע לתנועה בכביש ולשדה ראית המנוחה כך שכאשר יצאה מהאמבולנס בו שהתה, נפגעה היא בתאונה. לחילופין טוענים התובעים כי על הנתבעת נטל מוגבר להוכחת חריג "הכוונה למעשה מכוון" לתאונת הדרכים כהגדרתה בחוק, כך שגם אם בית המשפט לא יקבע כי מדובר בתאונת דרכים רגילה ויקבע כי המנוחה "התפרצה" לכביש הרי הדבר היה תוך כדי מצב נפשי קשה ביותר וסערת רגשות, דבר השולל את טענת הנתבעות ולפיה המנוחה ביקשה לשים קץ לחייה במתכוון תוך שהנתבעות לא הוכיחו כל כוונה ומודעות לכך.
תמצית טענות הנתבעות
3. טוענות הנתבעות כי מדובר במקרה מצער אשר במסגרתו, לאחר שהמנוחה קיבלה הודעה רשמית מרופא הנט"ן על פטירת בנה הפעוט, ביקשה היא לשים קץ לחייה. בהתחלה, ניסתה לחטוף כלי נשק מהחובש באמבולנס עימו יצאה מרהט לכיוון באר שבע תוך שציינה בקול כי היא "רוצה למות". כאשר הדבר לא הסתייע, פתחה את דלת האמבולנס והתפרצה לתוך הכביש, תוך כדי התחמקות מנהג האמבולנס שניסה לעוצרה, נשכבה על הכביש ונדרסה. טוענות הנתבעות כי למכונית הפוגעת לא נגרם כל נזק, דבר התומך בגרסה ולפיה המנוחה נשכבה במכוון על הכביש. טוענות הנתבעות כי אין כל רלבנטיות למצב הנפשי הקודם להחלטת המנוחה להתפרץ לכביש והטענה ולפיה כושר השיפוט של המנוחה היה לקוי אינה מהיסודות המצטברים בהגדרה השוללת האירוע כתאונת דרכים, הגדרה המתייחסת למעשה מכוון להביא לתאונה. לפיכך התבקש בית המשפט לקבוע כי חל החריג הממעט את האירוע מגדר תאונת דרכים.
הראיות
4. מטעם התובעים העידה חמותה של המנוחה, (להלן: "
הסבתא"). מטעם הנתבעות העידו: ד"ר אבנר לאון, שהיה הרופא שהגיע עם הנט"ן מבאר שבע לנקודת החבירה, מר משה אהרון, הפרמדיק נהג הנט"ן (להלן: "
הפרמדיק") שהגיע ביחד עם ד"ר לאון לנקודת החבירה, הנתבעת 1, הנהגת שפגעה במנוחה, מר סמי אלהוזייל (להלן: "
סמי"), חובש/נהג מתחנת מד"א רהט שהגיע עם המנוחה באמבולנס לנקודת החבירה, מר עדנאן אלכמלאת, (להלן: "
עדנן"), חובש מתחנת מד"א רהט שנסע ביחד עם סמי. כן העיד השוטר שהגיע למקום התאונה, רס"ם רמי בכור (להלן: "
השוטר"). הוגשו מסמכים בהם תצהיר הסבתא, הודעות במשטרה של עדי הנתבעת: הרופא, הפרמדיק והחובשים ודו"ח הפעולה של השוטר שהוגש ביחד עם תיק המשטרה. להלן אתאר בתמצית את העדויות:
א. הסבתא, חמותה של המנוחה
הסבתא סיפרה כי המנוחה לא רצה לכביש כי אם עמדה על שוליו, קיבלה את הבשורה המרה והחלה לבכות ולאחר מכן הסתובבה ונפגעה ע"י הרכב הפוגע. בחקירתה במשטרה מסרה גרסאות שונות אשר האחרונה הייתה שהמנוחה רצה לכביש עם קבלת הבשורה הרעה. הסבתא סיפרה כי היה לה (לסבתא) סחרחורת וביקשו שתחתום על מסמכים (הודעות) והיא חתמה. ב"כ התובעת בהגינותו ביקש שלא לסמוך על עדות הסבתא.
ב. הנתבעת, הנהגת, הגב' מרים חליבה
הנתבעת העידה כי נסעה במהירות המותרת ולפתע, המנוחה זרקה עצמה לגלגלי הרכב וכי היא אפילו לא הספיקה לסטות מהמסלול הימני בו נסעה. הנתבעת העידה שהאמבולנסים לא הפריעו לנתיב הנסיעה ולשדה הראיה. הנתבעת ראתה שהמנוחה רצה לכביש, ואחד החובשים, ניסה למשוך את המנוחה ברגע האחרון, ללא הצלחה תוך שהמנוחה בחלקיק שנייה נשכבה על הכביש ואז נדרסה. באשר לרכבה, לא נגרם לו בתאונה כל נזק לרכב (למעט הצורך בשטיפתו).
ג. ד"ר אבנר לאון, רופא הנט"ן