אמויאל ואח' נ' מפעל הפיס

החלטה

בקשה לפסיקת גמול לתובעים ושכר טרחה לבא כחו התובעים במסגרת תביעה ייצוגית בה הושג הסכם פשרה בין התובעים לבין הנתבע (להלן: "מפעל הפיס").

התובעים מייצגים לטענתם קבוצה של זכיינים של מפעל הפיס (כ-3,000 זכיינים). עניינה של התביעה היה בטענה של התובעים, לפיה בשנים הרלוונטיות לתביעה נערכו על ידי מפעל הפיס דוחות שגויים, שכתוצאה מהם שילמו הזכיינים מס הכנסה ודמי ביטוח לאומי ביתר. הדבר נובע מכך שבאישורים החודשיים שסופקו לזכיינים על ידי מפעל הפיס בגין כרטיסי חיש–גד שסופקו לציבור, לא הופחתו עמלות שהוחזרו בגין כרטיסי חיש-גד שחולקו לציבור בחינם, במסגרת מבצעי קידום מכירות ארציים של מפעל הפיס.

הצדדים הגיעו להסכם פשרה ביניהם, ועניינה של החלטה זו הינה כאמור בשאלת הגמול לתובעים ושכר הטרחה לבאי כוחם.

התובעים טענו כי יש לפסוק להם גמול בשיעור של 60,000 ₪, ולבאי כוחם – שכר טרחה בשיעור של 160,000 ₪. לטענת התובעים, הם עצמם טרחו טירחה מיוחדת לצורך הגשת התביעה, משום שהיה קושי באיתור מקור הנזק. קושי זה חייב עבודת חישוב ובדיקה שלא היתה פשוטה כלל, תוך ריכוז כל האישורים החודשיים שהתובעים קבלו ממפעל הפיס, השוואה שלהם לאישור השנתי, הצלבת מידע מול כל תעודות המשלוח ובדיקת מספרי כרטיסי החינם שחולקו. כן היה על התובעים לבחון את העלויות, לבחון את דפי הבנק, לוודא אילו סכומים הועברו אליהם ועוד.

התובעים הוציאו לטענתם הוצאה משמעותית של 12,000 ₪ לצורך קבלת חוות הדעת של רו"ח אבולעפיה, והיה עליהם לנסוע בכול רחבי הארץ כדי לקבל מידע מזכיינים אחרים. עוד נטען כי התובעים לקחו ועל עצמם סיכון כאשר החליטו לנהל את ההליך מול מפעל הפיס, כאשר מפעל הפיס היה מקור פרנסתם. לטענתם, במקרה של התובע 1, "סייעה" הגשת התביעה לכך שמפעל הפיס סיים את ההתקשרות איתו. התובעים אף לקחו את הסיכון שהתביעה תידחה, והם יחויבו בהוצאות משמעותיות.

התועלת לציבור מהסכם הפשרה היא משמעותית, שכן חברי הקבוצה (כ-3,000 איש), מפוצים על מלוא נזקם בצירוף הפרשי הצמדה. מפעל הפיס אף התחייב לנקוט פעולות שימנעו נזק דומה בעתיד. הסכם הפשרה אף קובע כי מפעל הפיס עצמו ישא בהחזר המס, וכך נחסכת לקבוצה ההוצאה שהיתה כרוכה בפתיחת דיווחי המס והגשת שומת מס מתוקנת. עוד צוין כי אלמלא היתה התביעה מוגשת, ספק גדול אם היה זכיין אחר שהיה מגיש אותה, בין כתביעה עצמאית ובין כתביעה ייצוגית.

באשר לשכר טרחת באי כוח התובעים, חזרו התובעים על הטענה ביחס לתועלת לחברי הקבוצה. הם הוסיפו, ביחס למורכבות ההליך, כי הם לקחו סיכון שלתביעה יצורפו המשווקים האזוריים, דבר שהיה מסבך ומסרבל את הדיון בה. התביעה היתה מורכבת - הן בהיבט הראייתי והן בהיבט המשפטי, והושקעו עשרות שעות בהכנת התשובה לתגובה. הדיון התנהל באופן ענייני ביותר.

במסגרת הסדר הפשרה, קיים ויתור של הקבוצה על שיעור הריבית בהחזר, אך התועלת לחברי הקבוצה בוויתור על הצורך לפנות לרשויות המס, עולה בהרבה על שיעור הוויתור הזה. באשר לסכום שנתבע, הרי היקף הנזק שנגרם מוערך ב-350,000 ₪, אם כי לסכום זה יש להוסיף את הנזק העתידי שנמנע. התובעים טענו כי מאחר שבסופו של דבר קיבלו חברי הקבוצה את הסעד החלופי לו הם עתרו, אין מקום להתייחס לסכום התביעה כמדד ליחס בינו לבין הסכום בהסכם הפשרה. הסדר הפשרה מיטיב, על פי הטענה, עם חברי הקבוצה, אף יותר מאשר אילו היתה התביעה מתקבלת, והם היו זוכים למלוא הסעדים המבוקשים בה.

התובעים טוענים כי יש להמריץ תובעים להגיש תביעות ייצוגיות כאלה שיש בהן צורך לקבלת הסעד המבוקש. כזו היא התביעה דנן. זו תביעה מבוססת אך מורכבת, ונוסח הסדר הפשרה מעיד על כך כי התביעה היתה מוצדקת. לכן, קביעת שכר טרחה הולם, תיצור תמריץ חיובי להגשת תביעות כאלה.

מנגד, טענו ב"כ מפעל הפיס כי התביעה הוגשה על סכום מנופח, בעוד שבפועל, על פי הסכום הממשי, התביעה כלל לא היתה בסמכותו העניינית של בית המשפט המחוזי. לאחר שנערך על ידי מפעל הפיס תחשיב אמיתי, הגיעו תחשיבי הנזק לסכום כולל של כ- 340,000 ₪ בלבד. מפעל הפיס טען כי לאור הסכום הנמוך, הוא הסכים לפשרה, לא לאור הערכת סיכויי התביעה כסיכויים טובים, אלא בהתבסס על הנחתו כי העלות המקסימאלית של הפשרה, נופלת מעלות ניהול ההליך.

באשר למידת הטרחה והסיכון של התובעים ובאי כוחם, נטען כי הם היו ערים לעלויות שהיו צפויות למפעל הפיס בניהול ההגנה שלו, ולכן הם הניחו כי ההליך לא יתנהל לגופו ויסתיים בפשרה – וניצלו הנחה זו בחוסר תום לב. עוד נטען כי העלויות הנטענות של התובעים בקשר עם התביעה (חוות דעת המומחה, נסיעות לזכיינים שונים ברחבי הארץ), לא נתמכו בראיות כלשהן. בפועל לא היה מקום וצורך בטרחה יתרה לצורך הגשת התביעה. זאת משום שהתביעה היא תביעה על הפרת הסכם, שהתובעים היו מודעים לעובדות הרלוונטיות ביחס אליה, מכוח מעמדם כצד להסכם עם מפעל הפיס.

עוד נטען כי גם בירור הנזק לא הצריך טרחה מיוחדת מצד התובעים, משום שהתביעה האישית מבוססת על יסודות עובדתיים ומשפטיים פשוטים. אף הטרחה שטרחו התובעים היתה מיותרת, משום שאין קשר בין חוות הדעת החשבונאית וסכומי הנזק שנתבעו, לבין הנזקים הריאליים לקבוצה.

עוד טען מפעל הפיס כי אין לקבל את טענת התובעים לפיה הם עשו מאמץ כן להימנע מהגשת התביעה. הפניה למפעל הפיס על ידי ב"כ התובעים (שלא ציין בשם אילו זכיינים הוא פונה), היתה לצורך פגישה לגבי ליקוי באופן חישוב התמורה אותה מקבלים הזכיינים, ומפעל הפיס הסביר לב"כ התובעים כי קיים קושי לקיים פגישה בשל החגים שהתקרבו. פרק הזמן של 7 ימים שקצב ב"כ התובעים במכתבו, לא היה די בו כדי לבחון את טענותיהם. אילו היתה ניתנת הזדמנות אמיתית למפעל הפיס לבחון את הטענות, יתכן כי היה בכך כדי לייתר את ההליך עצמו, או לפחות להשפיע השפעה של ממש על היקפו או תוכנו.

מפעל הפיס הצביע על הפער בין הסכום שנתבע, לבין הסכום שנפסק בסופו של דבר לזכות הקבוצה (25 מיליון ₪ מול 340,000 ₪), והוא אף טען כי לא היתה חשיבות ציבורית בתביעה. התביעה התייחסה לפעילות פרטית מסחרית של מפעל הפיס, ולא לפעילותו ה"ציבורית", ומדובר בה בהפרה שלא הניבה כל רווח למפעל הפיס, גם לגישת התובעים.

באשר לסיכויי הצלחת התביעה, נטען כי קיים ספק ניכר בקיומה של יריבות בין התובעים לבין מפעל הפיס, וקיימות טענות כבדות משקל ביחס לסיכויי ההצלחה של התביעה, ולהתאמתה לדיון כתביעה ייצוגית.

דיון

מספר עניינים טעונים הכרעה ובירור כאשר בית המשפט פוסק את שיעור הגמול לתובעים ואת שיעור שכר הטרחה לבאי כוחם, בתביעה ייצוגית שהסתיימה בהסכם פשרה.

ראשית, יש לבחון את מידת החשיבות הציבורית שהיתה בהגשת התביעה, ובהסכם הפשרה שאליו הגיעו הצדדים כתוצאה ממנה. לענין זה יש לציין קודם כל, כי החשיבות הציבורית אינה קשורה בהכרח לשאלה האם מפעל הפיס נתבע כמי שפועל ב"זירה הציבורית" או בזירה הפרטית.

לצורך קביעת הגמול ושכר הטרחה, יש לבחון את מידת התועלת שהביאה הגשת התביעה לקבוצה המיוצגת ולציבור הרחב.