ח'טיב חוסני מוח נ' מינהל מקרקעי יש

פסק דין

א. מבוא

1.מחלוקת זו, המתבררת בפני כספח לדיון שהתנהל במסגרת ת.א. 523/99, עניינה בשאלה האם זכאים התובעים לפיצוי בקרקע, חלף קרקע שהופקעה מהם מכוח פקודת הקרקעות (רכישה לצרכי ציבור, 1943 (להלן: "הפקודה").

2. אציין, כי התובעים, שהינם בעלי הזכויות בנכס הידוע כחלקה 73 בגוש 17405, המצויה בין אדמות הישוב עין אל מאהל, מהווים חלק מ- 28 תובעים, אשר הגישו, עוד בשנת 1999 , תביעה ביחס להפקעה שנעשתה במקרקעי הם, ששטחם הכולל הינו כ- 213 דונמים. מסיבות שיאמרו בהמשך, ניתן פסק דין ביחס ליתר התובעים, במסגרת ת.א. 523/99 עוד ביום 20.8.08. ואילו עניינם של התובעים המתין לפסק דינו של בית המשפט העליון, במסגרת ערעור שהוגש על ידם כנגד פסק דין אחר, הדן, בין היתר, בחוקיות ההפקעה, כפי שיובהר בהמשך.

3.על מנת לבאר את האמור, אחזור ואפרט את פרק "ההליך", כפי שהופיע בפסק הדין מיום 20.08.08, בשינויים ההולמים.

ב. ההליך

4.התובעים, הינם חלק מ- 28 מתושבי הכפר עין אל מאהל, אשר היו הבעלים והמחזיקים במגרשים, המשמשים ברובם לחקלאות, והמצויים צפונית לכפר מגוריהם. שטחם הכולל הינו כ- 213 דונמים.

5. בשנת 1976, החל שר האוצר לנקוט הליכי הפקעה מכוח פקודת הקרקעות [רכישה לצרכי ציבור] 1943, (להלן: "הפקודה") ביחס למקרקעי התובעים וחבריהם, התובעים בת.א. 523/99 בכפר עין אל מאהל וסביבתו. הודעת ההפקעה נמסרה ביום 10.3.76 ופורסמה ברשומות ביום 19.3.76.

6. התובעים לא השלימו עם מעשה ההפקעה וניסו לתקוף אותה בבג"ץ, אולם משכו את עתירתם, כאשר, כמפורט בכתב התביעה המתוקן, נעשה הדבר על מנת שיוכלו לבחון את מצבם התכנוני של המקרקעין, תוך שהם מבכרים לנקוט הליך של תקיפה עקיפה.

7.ביום 26.1.99, הוגשה התביעה המקורית בת.א. 523/99, אשר תוקנה ביום 11.5.00. בתביעתם זו, טענו התובעים כי דין ההפקעה להתבטל, בין היתר, נוכח העובדה כי לא היה כל טעם להפקעה, פרק הזמן הממושך שחלף מאז הודעת ההפקעה ועד מועד הגשת התביעה, בו לא נעשה דבר לשם מימוש ההפקעה, וכן טעמים נוספים, הנוגעים לכבוד האדם וחירותו, המצדיקים את ביטול ההפקעה.

לחילופין, עתרו לסעד של פיצוי בקרקע חליפית ה"שווה בשווייה, ביעודה ובשטחה לקרקע המופקעת".

לחילופי חילופין, תבעו התובעים פיצויים בהתאם לשווי המקרקעין והמחוברים אליהם, על פי חוות דעת שהגישו.

8. ביום 11.5.00, הוגש לבית המשפט הסכם פשרה, בו הודיעו כל התובעים בתובענה כי הינם מסתלקים מטענתם בדבר בטלות ההפקעה והתחייבו לפנות את המקרקעין תוך 30 יום, כאשר המדינה, באמצעות מנהל מקרקעי ישראל תפצה אותם בסך כולל של 808,020$- סכום המהווה הערכת שוויים של כלל עצי הזית הנטועים על המקרקעין לפי הערכה של 180$ לעץ. סכום זה יהווה פיצוי מלא ומוחלט בגין כל המחוברים למקרקעין.

הסכם הפשרה אושר על ידי בית משפט זה, [כב' סגן הנשיא, כתוארו אז - בן דוד] ביום 14.5.00, וקיבל תוקף של פסק דין חלקי.

ביום 7.12.00 מינה בית משפט זה [כב' השופטת דה- ליאו] את השמאי מר יקיר גרפינקל כשמאי מומחה מטעם בית המשפט [להלן - "השמאי"].

9. נראה, כי הסכם הפשרה שהוגש ביום 11.5.00 לא היה על דעתם של כל התובעים, שכן התובעים שנותרו בפני, יחד עם שני אחרים, הגישו לבית משפט זה [כב' סגן הנשיא ממן] תביעה נפרדת, אשר נדונה בת.א. 1101/02, בה עתרו לביטול ההסכם. לטענת אותם התובעים, עורך הדין שייצגם לא הוסמך על ידם להתפשר בהסכם, אשר לא היה על דעתם.

ואכן, ביום 2.8.05 פסק כב' השופט ממן כי דין הסכם הפשרה להתבטל מחמת חריגה מסמכות ופעולה ללא הרשאה של עורך הדין. עם זאת, נוכח הקושי שהתעורר באשר לאפשרות החזרת המצב לקדמותו, שהפכה בלתי אפשרית נקבע כי אין להשיב את המצב לקדמותו.

10.התובעים שבפני, שהיו התובעים 5 עד 8 בתביעה המקורית, לא השלימו עם פסק דינו של כב' סגן הנשיא ממן, וערערו עליו בבית המשפט העליון. עובדה זו גרמה לכך כי דנתי ראשית בעניינם של התובעים האחרים, אשר השלימו עם פסק הדין האמור, התובעים אמנם נטלו חלק בהליך, אולם הוסכם כי עניינם ידחה עד להכרעה בערעורם. עתה, משנדחה ערעורם, ומעמדם של התובעים דידן השתווה למעמדם של חבריהם, ערב מתן פסק דין, הגיעה העת לדיון בתביעתם.