שורק נ' ירושלים

פסק דין

התובע הינו תושב ירושלים, אשר גר ברח' חיי אדם (להלן: "הרחוב"), מרכז העיר.

הנתבעת הנפיקה לתובע תו חניה אזורי המאפשר לו להחנות את רכבו ברחוב הנ"ל. ברחוב מוצבים תמרורים לפיהם החנייה מותרת אך ורק לבעלי תו חניה אזורי .מתברר כי, התמרורים הושחתו או הוסרו מספר פעמים על ידי מפירי חוק, מסיבות שלא הובררו דיין.

כתוצאה מכך, טוען התובע כי הוגבלה האפשרות שלו להחנות ברחוב ונאלץ הוא להחנות את רכבו במקומות המרוחקים ממקום מגוריו.

עוד טוען התובע כי, חרף פניות חוזרות ונשנות לנתבעת, היא לא עשתה די על מנת להחזיר את התמרורים למקומם. בעקבות כך, הגיש התובע עתירה לבית המשפט לעניינים מנהליים, לחיוב הנתבעת להחזרת התמרורים למקומם וכן לפיצוי כספי.

ביום 26/1/2010 התקיים דיון בעתירה. במהלך הדיון התברר כי, לאחר הגשת העתירה, הוצבו תמרורים מחדש ברחוב על ידי הנתבעת. משכך, בית המשפט קבע בפסק דינו כי, הצורך לדון בעתירה מתייתר, וכן הוסיף כי, איננו מוסמך לפסוק פיצויים לתובע. לפיכך, נדחתה העתירה לגבי הסעד הכספי.

בפסק דינו קבע בית המשפט כי, בין חודש אוגוסט 2008 עד חודש יולי 2009, לא הותקנו תמרורים ברחוב לאחר השחתתם במקום, וזאת חרף פניותיו החוזרות והנשנות של העותר. לפיכך, החליט בית המשפט לחייב את הנתבעת לשלם לתובע הוצאות בסך 1,500 ₪, וכן את החלק היחסי של האגרה שלא הוחזר.

מכאן, הגיש התובע התביעה שבפניי, וזאת לנוכח קביעת בית המשפט לעניינים מנהליים על העדר סמכות לפסוק לו פיצויים.

לטענת התובע, הנתבעת הפרה את חובתה לדאוג לנוחותם ורווחתם של תושביה, כאשר לא דאגה שהתמרורים יהיו מוצבים במקומם ברחוב, כמתחייב על פי חוקי העזר. התובע מבקש לחייב את הנתבעת לשלם לו פיצויים בגין אובדן זמן, סבל ועוגמת נפש בסך 5,500 ₪; סך של 10,290 ₪ בגין שווי ההטבה שנגזל ממנו בגין העדר אפשרות להחנות ברחוב בהעדר קיומם של התמרורים וסך של 2,500 ₪ בגין הוצאות המשפט.

בכתב הגנתה טוענת הנתבעת כי, היא עשתה ועושה כל שביכולתה על מנת לדאוג לנוחותם ולרווחתם של תושבי העיר אולם, אין היא מחויבת ואין באפשרותה להבטיח לכל תושב מקום חניה בצמוד למקום מגוריו.

הנתבעת מוסיפה כי, היא הציבה תמרורים ברחוב פעמים רבות, אך אלה הושחתו או הוסרו בכל פעם, ימים ספורים לאחר הצבתם. לטענת הנתבעת, היא מנפיקה את תווי החניה האזוריים לתושבים המתגוררים באזורי חניה מוסדרת; תווי החניה ניתנים בהתאם להוראות חוקי העזר; תו החניה האזורי מקנה זכות לחניה חופשית באזור המגורים; התובע קיבל תו חניה אזורי לאזור זיכרון משה; בהתאם למפת האזור, לתובע עמדו מספר רב של רחובות הסמוכים לביתו בהם הוא רשאי להחנות את רכבו; לתובע אין זכות להחנות את רכבו בצמוד לביתו והנתבעת מעולם לא התחייבה לכך.

הנתבעת ממשיכה וטוענת כי, התובע פנה אליה אך פעם אחת בתלונה על השחתת התמרורים; לאור פנייתו הוצבו תמרורים ברחוב פעמים רבות וזאת בין החודשים מרץ עד אוגוסט 2008, אולם פעם אחר פעם, הושחתו התמרורים לאחר הצבתם.

הנתבעת מוסיפה כי, על אף השחתת התמרורים, התבצעה אכיפה שגרתית ברחוב לרכבים שלא הציגו תו חניה אזורי, וזאת בהתאם לתמרורים ב-29 ו- א-43, המוצבים ברחוב. לטענתה, בחודשים אלו הוחלט לא להציב תמרורים עקב השחתות חוזרות ונשנות ותחת זאת, הוחלט לסמן את שפת המדרכה ברחוב בסימון ד-15 (אדום לבן). בהתאם לכך, בוצעה אכיפה כנגד רכבים החונים בצמוד לסימון ד-15 ללא תו אזורי.

הנתבעת ממשיכה וטוענת כי, אין להטיל עליה אחריות בעוולת רשלנות, שכן היא פעלה לתיקון המצב ופעם אחר פעם הציבה תמרורים ברחוב אולם, על אף כל מאמציה, התמרורים הושחתו זמן קצר לאחר הצבתם. הנתבעת מוסיפה כי, אין קשר סיבתי בין הנזקים שהתובע טוען להם לבין אי-הצבת התמרורים.

לטענת הנתבעת, הסכומים הנתבעים בתביעה מעידים כי, עיקר מטרת התובע הוא הפקת רווח מקופתה של הרשות הציבורית.

דיון והכרעה

אין מחלוקת שהזכאות לתווי חניה ואופן הצבת התמרורים על ידי העירייה נקבעים על פי חוקי עזר של העירייה. הכללים בעניין זה באים, בין היתר, על מנת לטפל במצוקת החנייה, שהיא בעיה אופיינית לכל עיר מודרנית. כללים אלה באים, בין היתר, כדי להבטיח איכות חיים של תושבי העיר – נוחותם ורווחתם. (השוו: בג"צ 441/97 צנוירט נ' ראש עיריית ירושלים, פד"י נ"ג (2) 798).

במצב דברים זה, יוצא כי התובע היה זכאי בדין ליהנות מההטבה שהוא אמור לקבל על פי תו החניה האזורי שהונפק עבורו בצירוף התמרור שהיה אמור להיות מוצב ברחוב מגוריו וזאת בהתאם לחוקי העזר. משכך, מחויבת הנתבעת, בגבולות האחריות שניתן להטיל עליה בהקשר הזה, להבטיח לתובע אפשרות להפיק את ההנאה וההטבה כאמור.

השאלה הניצבת לפנינו היא: האם הנתבעת קיימה את חובתה בהקשר זה?

כאמור, הנתבעת טוענת כי הסרת התמרורים יצאה מגדר שליטתה, וזאת משום שהיא נבעה ממעשי עבריינות שנבצר ממנה להשתלט עליהם. לטענתה, היא חזרה והציבה את התמרורים מספר פעמים. אולם בכל פעם הם היו נעקרים או מושחתים מחדש על ידי מפירי חוק שזהותם לא נודעה.