1. הנאשם הורשע, לאחר שמיעת ראיות בביצוע
שלושה מעשי רצח - עבירה לפי סעיף 300(א)(2) לחוק העונשין, התשל"ז - 1977 (להלן: "החוק"),
שני מעשי חטיפה לשם רצח - עבירה לפי סעיף 372 לחוק העונשין,
מעשה חטיפה - עבירה לפי סעיף 369 לחוק העונשין
ואינוס
בנסיבות מחמירות - עבירה לפי סעיף 345(ב)(2) לחוק.
עובדות האישומים השונים פורטו בהרחבה במסגרת הכרעת הדין.
בגזר הדין להלן נסקור אפוא, אך בתמצית, ולצורך גזר הדין את העובדות העיקריות נשוא האישומים.
2. האישום הראשון, מייחס לנאשם את חטיפתה ורציחתה של סילביה מולרובה ז"ל (להלן: "סילביה") תיירת מצ'יכיה, אותה אסף הנאשם למכוניתו, בסמוך לחוף דוגית אשר לחופי הכנרת, הסיע אותה בעל כורחה לאזור נחל צלמון וזאת לאחר שאסף למכוניתו את ילנה (עניינה הוכרע בגזר דין נפרד, בו נגזרו עליה 14 שנות מאסר).
בנחל צלמון, רצח הנאשם את סילביה, בדם קר ובחניקה, תוך שהוא מקדים למעשה הרצח, תקיפות וחבלות. לאחר ביצוע הרצח, הטביעו הנאשם וילנה את סילביה במימי נחל צלמון ואף הניחו עליה אבן (או אבנים) למניעת ציפת הגופה.
3. האישום השני מייחס לנאשם את חטיפת ורציחתה של דנה בנט ז"ל (להלן: "דנה"). על פי הכרעתנו בעובדות האישום השני, הגיע הנאשם ברכבו כשאיתו ילנה, לצומת רחובות בסמוך לאצטדיון בטבריה, פיתה, באמצעות ילנה, את דנה להיכנס לרכבו ובאמתלות שווא, לקחה עמו לאזור חקלאי בסמוך למושבה מגדל. שם, בדם קר ובידיים חשופות רצח את דנה בחניקה. קודם למעשה הרצח התעלל הנאשם בצורה קשה בדנה, הכה בה בפניה, בראשה ובכל חלקי גופה, ולאחר מכן כאמור, חנק אותם בדם קר. לאחר מעשה הרצח, הוסיף הנאשם להתעלל בגופת דנה, עד שסופו של דבר, הטמין את גופתה של דנה מתחת לגרוטאת רכב שהייתה במקום ואף שרף את גופתה.
4. בעובדות האישום השלישי קבענו, כי הנאשם רצח בחניקה ובדם קר את אהרון סימחוב ז"ל (להלן: "אהרון"), בהיותם יחדיו בתא המעצר במשטרת טבריה. גם למעשה הרציחה של אהרון קדם מעשה תקיפה של הנאשם כלפי המנוח.
5. באישום הרביעי קבענו, כי הנאשם אנס את ויקטוריה תוך איומי סכין. הנאשם גם חטף את ויקטוריה וגם זאת באיומי סכין, שעה שהכריח אותה לרדת עמו לרכבו. למזלה הטוב של ויקטוריה, הצליחה היא להימלט מאחיזתו של הנאשם, ובכך, ככל הנראה, גם ניצלו חייה.
6. כפי שפתחנו בהכרעת הדין בתיק זה, הרי שבעבירות מן הקשות שבקודקס הפלילי, הרשענו את הנאשם.
עבירת הרצח, הינה העבירה החמורה ביותר בספר החוקים, והמחוקק קבע בגינה, עונש של מאסר עולם חובה!
משכך, אין מקום למעשה לטיעונים לעונש בעניינו של הנאשם ובכל הקשור לעבירות הרצח. עם זאת, ביקשו הצדדים לטעון באשר לאופן ריצויים של מאסרי העולם שייגזרו על הנאשם וכן באשר לענישה הנוספת בגין העבירות הנוספות שיוחסו לנאשם, דהיינו, חטיפות לשם רצח, חטיפה ואינוס.
עוד ביקש ב"כ הנאשם לטעון לעניין ענישה מופחתת כקבוע בסעיף 300א'(א) לחוק.
טיעוני הצדדים
7. ב"כ המאשימה הפנו לחומרת מעשיו הנלוזים של הנאשם וביקשו לגזור עליו שלושה מאסרי עולם, אשר ירוצו במצטבר זה לזה, מאסר ממושך בגין מעשי האינוס והחטיפה.
הוסיפו וטענו לעניין זה ב"כ המאשימה, כי מדובר במעשים שונים זה מזה ולפיכך, הענישה המתבקשת והמחייבת בגינם הינה ענישה בגין כל מעשה ומעשה.
עוד טענו ב"כ המאשימה, כי נוכח הממצאים אשר נקבעו בהכרעת הדין, אין כל מקום לענישה מופחתת.
ב"כ המאשימה אף הפנתה לעברו הפלילי המכביד של הנאשם והגישה גיליון הרשעות קודמות.
8. ב"כ הנאשם פתחו וטענו, כי נוכח מצבו הנפשי של הנאשם וכפי שפורט לבית המשפט בחוות הדעת של הפסיכולוג עמנואל עמרמי (מ/7) הרי שהגם שנקבע, כי הנאשם כשיר לעמוד לדין הרי שחלות עליו הוראות סעיף 300א'(א)(1) לחוק העונשין כך, שעקב הליקוי השכלי שלו, הוא לא יכול היה להבין את אשר עשה, או את הפסול במעשיו, או להימנע מעשיית המעשה.